גם נתברר מזו דפי פרה כחצר הניזק דמי – דכד איבעיא ואפשיטא דכחצר הניזק דמי.
(1) 
כַּחֲצַר הַנִּיזָּק דָּמֵי דְּאִי כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי לֵימָא לֵיהּ מַאי בָּעֵי רִפְתָּךְ בְּפוּמָּא דְּכַלְבַּאי.
כַּחֲצַר הַנִּיזָּק דָּמֵי דְּאִי כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי לֵימָא לֵיהּ מַאי בָּעֵי רִפְתָּךְ בְּפוּמָּא דְּכַלְבַּאי.is like the courtyard of the injured party, i.e., it is not a separate domain from the place in which the animal is eating. As if the mouth of the animal were to be considered like the courtyard of the one responsible for the damage, let the owner of the dog say to the injured party: What is your bread doing in my dog’s mouth? The dog’s mouth is my domain, and I am not liable for damage classified as Eating done to your property in my domain.
הנהו עיזי דבי תרבו דהוו קא מפסדי ליה5 לרב יוסף אמר ליה רב יוסף6 לאביי זיל צנעינהו7 אמר ליה אמאי איזיל דאי אזילנא אמרו לי לגדור מר גדרא לארעיה ואי גדרי שן דחייב רחמנא8 היכי 9 משכחת לה בשחתרה10 אי נמי בנפל גודא בליליא וקימא לן כרב יוסף וליתא לדאביי דשנויא11 בעלמא הוא: מכריז רבה ואי תימא רב יוסף דסלקין לעילא ודנחתין לתחתא הני עיזי דשוקא מתרינן במריהו זימנא תרי ותלתא אי ציתי ציתי ואי לאו אמרינן12 למריהו13 תא תיב אמסחתא וקבל זוזך:
1. בעל: דפוסים : של בעל .
2. ברשותו: דפוסים: ברשות .
3. ב-גו חוזר: ״בעלין פטורין״.
4. ברשותן, ברשותן: וכן גו , דפוס קושטא . ספה״ב, כ״י נ , דפוסים : ״ברשותי, ברשותי״.
5. ליה: וכן גו , כ״י נ . דפוסים: להו . חסר בספה״ב.
6. רב יוסף: חסר ב-גו , כ״י נ , ספה״ב, דפוסים.
7. צנעינהו: דפוסים : אימא להו למרייהו דלצנעינהו .
8. רחמנא: חסר בספה״ב.
9. היכי : ספה״ב, כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י אוקספורד מארש 590 , גו .
10. בשחתרה: דפוסים : כשחתרה .
11. דשנויא: גו : ״דשינוניא״.
12. אמרינן: דפוסים : שחטינן להו ואמרינן .
13. למריהו: ספה״ב, כ״י נ , דפוסים: ״ליה״.
14. שיחזור: דפוסים : משיחזור .
15. פעמים: דפוס קושטא : ימים , כתנא קמא. וכן דפוס שני ושלישי.
16. שיהו התינוקות: וכן גכה , ספה״ב, כ״י נ . גו : ״שהיו התינוקות״. דפוסים: שהתינוקות (כלשון הברייתא הסמוכה).
17. ממשמשין בו: גכח : ״משמשין בו ואינו נוגח״.
דבעי למיפשט מהכלב שנטל את החררה דפי פרה כחצר הניזק דמי, אמאי לא פשיט ליה מרישא דמתני׳ דקתני (בבא קמא יט ע״ב) הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות במה דברים אמורים ברשות הניזק, אלמא פי פרה כרשות הניזק דאי כרשות המזיק לא היה חייבא.
והסוגיא הכי, דאכלה היכא אילימא בחצר בעלמא הא בעינן ובער בשדה אחר, כלומר ברשות הניזק, ומשני דאכלה בגדיש דבעל חררה דהיינו רשות הניזק. תיפשוט דפי פרה, כלומר מדקא׳מר דאכלה הכלב בגדיש דבעל חררה ומשלם נזק שלם על החררה, אלמא פי הכלב כרשות הניזק דמי וקרינן ביה ובער בשדה אחר. דאם פי הכלב כחצר המזיק לימא ליה מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי, כלומר למה נכנס לחמך בחצירי בלא רשותי ויפטר, כדתנן (בבא קמא מז ע״א) הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמה של בעל הבית פטור, והוא הדין לפי פרה שאכלה פירות בחצר הניזק דכחצר (הם לא) [הניזק] דמיא וחייבת.
א. וכן הקשו בתוס׳ וראבי״ה בסי׳ אלף וי״ב כתב ׳וקשיא לכל רבותינו׳.
דהנהו עיזי דבי תרבו פי׳ שם אדם דהוה קא מפסדא ליה לרב יוסף אמר ליה לאביי זיל אימר להו לאצטעינהו אמר ליה אביי אמאי איזיל אי אזלינא לימרו לי ליגדר מר לארעיה. ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת ליה. כשחתרה. אי נמי דנפל גודא בליליא. פי׳ רבינו יצחק בר שמואל זצ״ל דאביי לא פליג אדרב יוסף אלא אשתמוטי קא משתמיט שלא היה רוצה לילך דהא תנן אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן לו שהיה לו לנעול חנותו. וכן מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן לו שהיה לו לגדור:
סימן קכו
וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ״ל דקיי״ל כרב יוסף וליכא לדאביי דשינויא בעלמא הוא:
[שם]
מכריז רבה ואיתימא רב יוסף (דנחתין) [דסלקין] לעילא מבבל לא״י ודנחתין לתתא מא״י לבבל הוו בקיאין בדין זה הנהו עיזי דשוקא דקצבין וקיימין לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא ומפסדי לאחריני מתרינן במרייהו תרתי ותלתא זימני אי מפסדי אפילו ברה״ר אי צייתי צייתי ואי לא אמרינן להו תא סיב אמתחתא מקום מעמד הקצבים וקבל זוזך אפילו ביומא דלא שוקא. שחטינן להו הואיל ולשחיטה קיימין ואע״פ שהיו משלמין מה שהיו מזיקין לא בעו למיקם בהדייהו בדינא דזמנין דליכא סהדי. אבל עיזי דעלמא לחלבא יכולין למימר כשיזיקו אשלם. כדאשכחן בעיזי דבי תרבו דאמר ליה לאצטעינהו ולא קאמר לישחטינהו:
מכריז רבה ואיתימא רב יוסף (דנחתין) [דסלקין] לעילא מבבל לא״י ודנחתין לתתא מא״י לבבל הוו בקיאין בדין זה הנהו עיזי דשוקא דקצבין וקיימין לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא ומפסדי לאחריני מתרינן במרייהו תרתי ותלתא זימני אי מפסדי אפילו ברה״ר אי צייתי צייתי ואי לא אמרינן להו תא סיב אמתחתא מקום מעמד הקצבים וקבל זוזך אפילו ביומא דלא שוקא. שחטינן להו הואיל ולשחיטה קיימין ואע״פ שהיו משלמין מה שהיו מזיקין לא בעו למיקם בהדייהו בדינא דזמנין דליכא סהדי. אבל עיזי דעלמא לחלבא יכולין למימר כשיזיקו אשלם. כדאשכחן בעיזי דבי תרבו דאמר ליה לאצטעינהו ולא קאמר לישחטינהו:
[שם]
מתני׳ איזהו תם ואיזהו מועד. מועד כל שהעידו בו שלשה ימים. ותם משיחזור בו שלשה ימים שרואה שורים ואינו נוגח חוזר לתמותו ד״ר יהודה. ר׳ מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ואפי׳ ביום אחד. ותם שיהיו התינוקו׳ ממשמשין בו ואינו נוגח:
מתני׳ איזהו תם ואיזהו מועד. מועד כל שהעידו בו שלשה ימים. ותם משיחזור בו שלשה ימים שרואה שורים ואינו נוגח חוזר לתמותו ד״ר יהודה. ר׳ מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ואפי׳ ביום אחד. ותם שיהיו התינוקו׳ ממשמשין בו ואינו נוגח:
דאי בחצר המזיק לימא ליה רפתך בפומא דכלבאי מאי בעי. תימה האיך אפשר לומר כן כלבו לקח החררה מרשות ניזק והוא אמר ליה ריפתך בפומ׳ דכלבאי מאי בעי והראב״ד ז״ל פירש דחררה זו לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות בעל הגחלת כמו שכתבנו למעלה ומשום כך אמר שמע מינה דפי פרה כחצר הניזק דמי דכשנטלה כלב זה לא מרשות הניזק נטלה אלא מרשות אחר והוליכה בפיו עד גדישו של בעל החררה ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא לי כלבאי לא מרשותך שקיל ופומי׳ רשותי׳ הוא ובשעת אכילה מרשותי נטלה ואמאי חייב אבל אי כרשות ניזק דמי השתא ודאי חייב דהא מרשות ניזק נטלה וברשותו אכלה ובכי הא ליכא לספוקי וליכא למיבעי והיינו מתניתין דנכנסה לרשות הניזק ואכלה מאי שראוי לה ואכלה מתוך החנות ומצדי הרחבה.
ואם תאמר אם כן מאי קא קשיא ליה ברשות מזיק שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא משכחת לה כשנטלה מרשות הניזק ואכלה ברשות הניזק י״ל דאין הכי נמי ורב מרי בריה דרב כהנא דאהדר ליה משכחת לה כגון שנתחככה בכותל לטענתיה מהדר ליה. ואינך שמעתין דשסה בו הכלב והשיך בו את הנחש כולהו בשנטל יד חבירו והכניסה בפיו של כלב ושל נחש דאי בשסה בלבד והלך הכלב ונשך וכן הנחש אפילו לענין ניזקין חייב בעל הכלב והנחש ואפילו לכשתמצי לומר פי פרה כחצר המזיק דמי ומכל מקום מההיא דחררה שמעינן דפי פרה כחצר הניזק דמי.
רש״י בד״ה אית ליה נמי משום ממונא (בעצמו דל ממונא הלכך כיון דתורת אש ליתא) כו׳ היכא דהגחלת שלו מחייב לענין גלוי משום ממונא ואע״ג דכלו לו חציו וכגון שהיה לו לגודרה כלומר שהיה יכול לגודרה שלא תעבור הדליקה ולא גדרה דהתם שורו הוא ולא טפח באפיה ולא נעל בפניו ואטמון פטור דכי האי ממון המזיק פוטרו רחמנא בטמון וכי מאחר דתרוייהו לא מחייבי אלא בגחלת שלו וכל הני תיובתא דלעיל ליתנהו דאף לרבי יוחנן לא מחייב בעל כלב אלא במקום גחלת וכדפרישנא וכן בעל גמל במסכסכ׳ מאי בינייהו א״ב ד׳ דברים מאן דאית ליה משום חציו חייב בד׳ דברים אם הוזק אדם בו ולמאן דלית ליה נזק גרידא משלם כו׳ ל״א אית ליה נמי משום ממונא והיכא דליכא לחיובא כו׳ כצ״ל ונ״ב ס״א ועיקר הוא וכן פירש מגדל עוז דעת הרמב״ם גבי כלב שנטל חררה ולכן כתב רש״י לשון ראשון עיקר ודו״ק:
בד״ה הכי גרסינן כו׳ דגחלת וחררה דחד וגדיש דחד כצ״ל:
בגמרא ותפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק לימא ליה מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי דאיבעיא להו וכו׳ שן דחייב רחמנא היכי משכחת ליה ע״כ לשון הש״ס בכאן. תמוה מאד כמו שכתבו התוס׳ ואף לפירושם הל׳ דחוק מאד כמ״ש הם בעצמם אבל הנראה מזה דפשיטא ליה להש״ס דכל היכא שהבהמה לוקחת ואוכלת מיד לית דינא ולית דיינא דבתר אכילה אזלינן א״נ אע״ג דלא אכלה מיד כיון שבנתינתה לפיה אינו ראוי עוד לאכילה קרינן ביה שפיר וביער בשדה אחר אלא דוקא כאן גבי כלב שנטל חררה כיון שהכלב הולך עם החררה למקום א׳ והיא שלימה בפיו א״כ לא נראה לחייבו אשעת לקיחה כיון שהחררה היתה בעין ואפשר להצילה אלא עיקר החיוב חל כיון שהניחה בגדיש ולקחה אח״כ ואכלה לכך מקשי הש״ס לעיל שפיר דאכלה היכא כיון שאין לנו לחייבו אלא משעת אכילה ומוקי לה משום הכי דאכלה בגדיש דבעל חררה פי׳ וא״כ יש לנו לחייבו שפיר על לקיחה ואכילה אחרונה וע״ז דייק הש״ס שפיר תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק לימא מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי פי׳ כיון דעל לקיחה ראשונה לא מחייבינן ליה כיון שלא נעשה בו שום היזק אלא על לקיחה אחרונה שלקחה מפיו של עצמו ואכלה מחייבינן ליה מוכח דפי פרה כחצר הניזק דמי ותפשוט דאיבעיא להו ועיקר האיבעיא באמת הוא כמ״ש התוס׳ דנפקא מינה אם הושיטה אחר וכו׳ ולכך לא מצי למיפשט ממתני׳ דשן מועדת לאכול הראוי לה דהתם מיירי שאוכלת תיכף וא״כ נעשה הביעור תיכף בנתינתה לפיה בשעת הלקיחה והא דקאמר הש״ס שן דחייבה רחמנא היכי משכחת לה היינו ג״כ כמו שכתבו התוספות דאלישנא דקרא פריך דכתיב ובער בשדה אחר משמע שהביעור גופיה נעשה בחצר הניזק ובזה נתיישב ג״כ דלא תיקשי לעיל לפירוש רש״י גבי איבעיא להו דמתגלגל בדף כ׳ ודו״ק:
בגמרא מ״ט דרבי יהודא כו׳ אמר אביי תמול חד מתמול תרי כו׳. והא דכתיב תרי זימני מתמול שלשום נראה לכאורה דחדא לענין שנעשה מועד לנזק שלם ואידך לענין כופר אלא דלפ״ז תקשה דהר״ל למיכתב ג״כ והועד בבעליו תרי זימני ויש ליישב אמנם יותר נ״ל דאידך קרא דאו נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום היינו לענין חזרה דמהכא יליף רבי יהודא דבעיא נמי ג׳ ימים דהכי פירושא דקרא דאם נודע שכבר היה מועד גמור מתמול שלשום דוקא אע״ג דבתמול שלשום תרי זימני לא נגח אפ״ה לא הוה הפסק משא״כ היכא שהיה השור נגח קודם תמול שלשום והפסיק תלת זימני חזר לתמותו כן נ״ל ועיין מה שאכתוב בזה עוד בלשון האיבעיא דלייעודי גברא והיינו לאביי כדאית ליה שחדא מהנגיחות הוא עכ״פ בתמול או שלשום ולרבא כפשטא ועיין עוד בסמוך:
בתוס׳ בד״ה איזהו מועד אור״י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו וכו׳ עכ״ל. צ״ע דלפי פירושם בסמוך בד״ה ולא ישמרנו דרבא לא מחייבו ג״כ אלא בנגיחה רביעית והיינו שהתוס׳ הוכיח כן מסוגית הש״ס וברייתא אבל לישנא דקרא ודאי משמע יותר דבנגיחה השלישית חייב וא״כ קשה דלמא רבי ור״ש ב״ג פליגי ג״כ לענין מועד דלרבי דס״ל בעלמא תרי זימני הוי חזקה מוקי לקרא דולא ישמרנו דחייב האידנא בנגיחה שלישית ולרשב״ג דס״ל תלת זימני הוי חזקה מוקי מסברא קרא דולא ישמרנו האידנא בנגיחה שלישית נעשה מועד ואח״כ ישלם בנגיחה רביעית ומצאתי במהר״ם בדבור הסמוך המתחיל ולא ישמרנו שהביא שם איזה גליון מתוס׳ בענין זה ע״ש דלפ״ז דברי התוס׳ כאן תמוהים ועיין מה שאכתוב בסמוך ויתיישב על נכון:
בד״ה ולא ישמרנו האידנא חייב פי׳ בקונטרס וכו׳ וא״כ אפי׳ למ״ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחילה ולא ישלם נזק שלם עד נגיחה ד׳ עכ״ל. התוס׳ הוכיחו כן מסוגית הש״ס אבל מה שאמר רבא ולא ישמרנו האידנא חייב משמע דיליף הכי מקרא לא נתיישב לפ״ז דנגיחה שלישית לא רמיזא בקרא דוהועד בבעליו לאו לשון מועד הוא אלא לשון עדות וצ״ל דרבא יליף מדכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו ובא ללמד שאין השור נעשה מועד שישלמו הבעלים נ״ש עד שיעידו בפני הבעלים ובפני הב״ד וע״כ דאיירי כאן מנגיחה שלישית וא״כ אם נאמר דבנגיחה זו משלם תיכף נ״ש א״כ קרא ל״ל דמילתא דפשיטא היא שאין חבין לאדם אלא בפניו עיין מ״ש בזה פ׳ הגוזל בתרא דף קי״ב גבי אין מקבלין עדות שלא בפני בע״ד א״ו דלא מחייב נ״ש אלא בנגיחה ד׳ וא״כ והועד בבעליו בא ללמד שבנגיחה ג׳ צריך להעיד בפניו ובפני ב״ד דוקא ואז נעשה מועד לשלם בנגיחה ד׳ אבל כשלא העידו עליו בנגיחה ג׳ בפניו אינו משלם בנגיחה ד׳ אף אם העידו בו באותו נגיחה וזהו חידוש גדול ומה שאמר האידנא חייב אף שנעשה בר חיובא לשלם נ״ש להבא ויותר נראה דלרבא נמי דאמר מתמול שלשום תרי אפ״ה כתיבי שפיר שלשה נגיחות בקרא מקמי והועד בבעליו דקרא אדלעיל מיניה קאי דכתיב נגיחה ראשונה דתמות ועלה קאמר קרא דאם שור נגח הוא מתמול שלשום לבר מנגיחה דהשתא נעשה מועד וכן פרש״י ז״ל להדיא בחומש. ולפ״ז יש ליישב ג״כ שיטה אחרונה דרש״י דרבא מחייב בנגיחה שלישית כדקאמר ולא ישמרנו האידנא ומה שהוכרח לרבא לפ׳ כן היינו דוקא אליבא דר״י והיינו למאי דפרישית דר׳ יהודא לענין חזרה מאידך קרא נפקא דקאמר קרא ואם נודע כי שור נגח הוא משמע שנודע השתא בשעת נגיחה זו דכתיב ברישא דקרא שכבר היה מועד גמור קודם לכן מתמול שלשום וא״כ בהדי נגיחה דהשתא ה״ל נגיחה רביעית ועל כרחך דולא ישמרנו דכתיב בתר הכי היינו בנגיחה דהאידנא דאל״כ הו״ל חמש נגיחות א״כ ולא ישמרנו דרישא נמי איירי דכוותיה ולפ״ז הך סוגיא דפ׳ חזקת הבתים לא תיקשי דהתם בלא״ה לא מתוקמא אליבא דרבי יהודה דאיהו אית ליה טעמא אחרינא בחזקה דג׳ שנים כר״י שיודיעו שנה וילך שנה כו׳ אע״כ דכרבי יוסי איירי דלית ליה חזרה דג׳ ימים או כר׳ מאיר כדמסיק התם להדיא מאן הולכי אושא ר׳ ישמעאל וס״ל. כרבי מאיר ודוק היטב. ובזה נתיישב מה שהקשיתי בסמוך דע״כ ר׳ מודה בהא דמדכתיב והועד בבעליו בתר שני נגיחות משמע דאיירי בנגיחה שלישית מדאיצטריך לאשמועינן דבעיא בפניו ע״כ דלא משלם נ״ש בנגיחה זו אלא מכאן ולהבא וק״ל:
כחצר הניזק, כלומר, כמו המקום שבו היא אוכלת, דמי [נחשב]. דאי [שאם] כחצר המזיק הוא דמי [נחשב] לימא ליה [שיאמר לו] בעל הכלב לניזק: מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי [מה רוצה, מה עושה הלחם שלך בפי הכלב שלי] שהוא רשותי ואיני חייב על נזק שנעשה בתוך רשותי.
is like the courtyard of the injured party, i.e., it is not a separate domain from the place in which the animal is eating. As if the mouth of the animal were to be considered like the courtyard of the one responsible for the damage, let the owner of the dog say to the injured party: What is your bread doing in my dog’s mouth? The dog’s mouth is my domain, and I am not liable for damage classified as Eating done to your property in my domain.
הכל
(2) דְּאִיבַּעְיָא לְהוּ פִּי פָרָה כַּחֲצַר הַנִּיזָּק דָּמֵי אוֹ כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי.
The Gemara notes: The need for this type of inference arises from the fact that a dilemma was raised before the Sages: Is the mouth of a cow like the courtyard of the injured party, or is it like the courtyard of the one responsible for the damage, i.e., the owner of the cow?
ותפשוט ממתני׳ דכלב הבעיא דפרה, דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק דמי וחייב או כחצר המזיק ופטור. ואי אמרת כחצר המזיק וכו׳, בעל הבעיא סיים דבריו ומן הבעיא הוא, והכי קאמר, ואם תאמר פשיטא דכחצר הניזק דאי כחצר המזיק שן דחייביה רחמנא, דתנןא במתני׳ הבהמה מועדת לאכול את פירות וירקות במה דברים אמורים ברשות הניזק, היכי משכחת לה.
א. מפרש רבינו ששאלת הגמרא כוללת גם את המשנה, וממילא גם על זה קאי תירוצו של רב אמי וא״כ א״א להביא משם ראיה.
ומעירים: והצורך בדיוק זה הוא משום דאיבעיא להו [שנשאלה להם לחכמים] שאלה זו: פי הפרה עצמו, האם כחצר הניזק דמי [נחשב] או כחצר המזיק דמי [נחשב]?
The Gemara notes: The need for this type of inference arises from the fact that a dilemma was raised before the Sages: Is the mouth of a cow like the courtyard of the injured party, or is it like the courtyard of the one responsible for the damage, i.e., the owner of the cow?
הכל
(3) וְאִי אָמְרַתְּ כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי שֵׁן דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ.
The Gemara asks: But if you say that the mouth of the cow is like the courtyard of the one responsible for the damage, how can you find a case of damage classified as Eating for which the Merciful One holds the owner of the animal liable? The halakha is that one must pay for damage classified as Eating only if it occurred on the property of the injured party. If the mouth of an animal is deemed the domain of the animal’s owner, damage caused by an animal eating would always take place in the domain of the animal’s owner and he would therefore be exempt from liability in every case.
ואי אמרת כו׳ – גמרא קמהדר כלומר אמאי מספקא לך פשיטא דכחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי א״כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה.
ותוהים: ואי אמרת [ואם אומר אתה] שפי פרה כחצר המזיק דמי [נחשב], אם כן שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה [שחייבה התורה כיצד אתה מוצא אותה]? שהרי נזקי שן משלם רק על נזק שנעשה בחצר הניזק, ואם פי המזיק נחשב כרשותו של בעליו, נמצא שתמיד השן אוכלת ברשות המזיק!
The Gemara asks: But if you say that the mouth of the cow is like the courtyard of the one responsible for the damage, how can you find a case of damage classified as Eating for which the Merciful One holds the owner of the animal liable? The halakha is that one must pay for damage classified as Eating only if it occurred on the property of the injured party. If the mouth of an animal is deemed the domain of the animal’s owner, damage caused by an animal eating would always take place in the domain of the animal’s owner and he would therefore be exempt from liability in every case.
הכל
(4) אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא כְּגוֹן שֶׁנִּתְחַכְּכָה בְּכוֹתֶל לַהֲנָאָתָהּ וְטִנְּפָה פֵּירוֹת לַהֲנָאָתָהּ.
Rav Mari, son of Rav Kahana, said: It is possible to describe a case of Eating that would render the animal’s owner liable according to the one who holds that the mouth of a cow is like the domain of its owner, for example, if the cow rubbed up against a wall for its pleasure and broke it, or if the cow soiled produce for its own pleasure. Any action in which an animal engages for its own pleasure is classified as Eating, and if the animal causes damage thereby within the domain belonging to the injured party, its owner will be held liable since nothing has entered the mouth of the animal.
דחאה רב מרי ואמר שן דחייב רחמנא כגון שנתחככה בכותל להנאתה והפילה הכותל או טינפה פירות להנאתה – שדומה היזיקן לשן דיש לה הנאה להזיקה, שכשם שיש לה הנאה באכילתה כך יש הנאה כשנתחככה בכותל וכיוצא בה.
ואקשי׳ עליה והא כתיב ובער זה השן וכתיב כאשר יבער הגלל עד תומו – שמע מינה דשן דחייב רחמנא כגון דבעיר ליה כוליה שנאמר עד תומו. וזה שהפילה הכותל וטנפה הפירות לא ביערם לגמרי, דהא קיימי ומתחזו.
ופריק רב אשי כגון דשף צלמי – פי׳ כגון שהיו לו צורות מצויירים בכותל. נתחככה בהן ושפשפה אותם מלשון ושפית יתיה בשופינא (אונקלוס דברים ט׳:כ״א) ובערם מן הכותל לגמרי, כדגרסי׳ בסוף יום הכיפורים בעניין שכבת זרע שיבש1 על בשרו אם מבערב ישפשף, כלומר יחכך בבשרו עד שיבערהו לגמרי.
1. כן בכ״י קמברידג׳. בכ״י אוקספורד: ״שיבע״.
נתחככה בכותל – דתולדה דשן היא אבל שן ממש לא דאמר ליה פי פרתי רשותי היא.
וטנפה פירות – ע״י גלגול כעין שעושין סוסים וחמורים ובלעז וולט״ר.
אמר רב מרי כגון שנתחככה, כלומר הא תרצה רב מרי שטנפהא (ו)ירקות, ולאכול דמתני׳ לאו אכילה ממש היא אלא לשון השחתה, כגון אש אוכלתב דבורכתג בל׳ד, ולא איתרצא הבעיאה. אבל ממתני׳ דכלב שנטל חררה מצינן למיתרצא דהתם אכילה ממש הוא, דהא שנטל קתני וכלב לא נטל אלא בפיו, וקתני על החררה משלם נזק שלם, אלמא פי כלב כחצר הניזק והוא הדין נמי לפי פרה.
1
א. הגהתי עפ״י כת״י ששם: שנונפנה. בד״פ גם בשבוש: שנתחככה.
ב. שמות כד יז.
ג. בכת״י ׳דבורבת׳, בראבי״ה ׳דבורת׳. וזו אחת הצורות (אולי בשיבוש כל שהוא) של הפועל ׳דבורר׳ שפירושה ׳לבלוע׳ ׳לטרוף׳ הקיים עד היום בל׳ צרפת באותה משמעות. ונזכרה מילה זו ברש״י לירמיה י כה (כי אכלו את יעקב ואכלוהו) וליחזקאל טו ד (לאש נתן לאוכלה) (מפי ר׳ משה קטן ז״ל בעל לעזי רש״י).
ד. =בלע״ז.
ה. וראבי״ה אחר שהביא פירוש זה (לא בשם רבינו) כתב: ושגגה היא דא״כ מה לי השחתת פירות וירקות מה לי כלים מה שינוי בזה מזה [ר״ל והמשנה חלקה בין פירות נ״ש לכלים ח״נ]. ותו דקתני עלה ואם נהנית משלמת מה שנהנית ומפר׳ בגמ׳ דמי עמיר או דמי שעורים בזול אלמא דבאכילה מיירי.
1. כאן מופיע דיון ראב״ן בסוגיות בב״ק כ״ב.-: של גמל טעון פשתן והמדליק את הגדיש ועבד סמוך לו. סוגיות אלו הובאו לעיל על סדר הגמרא.
אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: אפשר גם באופן זה לתאר נזקי שן שיהא חייב בהם, כגון שנתחככה הפרה בכותל להנאתה ושברתו, וכן אם טנפה פרה פירות להנאתה וקלקלה אותם, שהרי כל דבר שעושה בעל חיים לשם הנאתו הוא בגדר ״שן״, ויהא חייב עליו כיון שלא נכנס בפיו.
Rav Mari, son of Rav Kahana, said: It is possible to describe a case of Eating that would render the animal’s owner liable according to the one who holds that the mouth of a cow is like the domain of its owner, for example, if the cow rubbed up against a wall for its pleasure and broke it, or if the cow soiled produce for its own pleasure. Any action in which an animal engages for its own pleasure is classified as Eating, and if the animal causes damage thereby within the domain belonging to the injured party, its owner will be held liable since nothing has entered the mouth of the animal.
הכל
(5) מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא וְהָא בָּעֵינָא כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תּוּמּוֹ וְלֵיכָּא רָבִינָא אָמַר דְּשָׁף צַלְמֵי רַב אָשֵׁי אָמַר דְּפַסַּעי פַּסּוֹעֵי.
Mar Zutra objects to these examples of Eating: But in order to create liability under the halakhot of Eating, I require fulfillment of the verse: “As consumes the tooth until it be all gone” (I Kings 14:10), meaning that the damaged item must be completely destroyed or consumed, and here that is not the case, as the stones of the broken wall and the soiled produce have not been destroyed. To answer Mar Zutra’s question, Ravina said: It is possible for a cow to cause complete destruction by rubbing against a wall, e.g., a cow that completely erases any decorative images that were adorning the wall. Rav Ashi said: It is possible for cow to cause complete destruction by soiling produce, e.g., a cow that trods on the produce and crushes it, thereby totally eradicating it. Consequently, the initial question about the status of the cow’s mouth remains.
ובא רב אשי ופירק פירוק1 אחר: דפסע פסועי – פי׳ כגון בצע מקום שנתחככה בהן שיברה האבנים ושחקתן, והפירות בדריסה טינפתם2 ודרסתם וכלתם3 כדכתיב בצע אמרתו לשון כלייה והוא תמימות והשלמות.
1. כן בכ״י קמברידג׳. בכ״י אוקספורד חסר: ״פירוק״.
2. כן בכ״י קמברידג׳. בכ״י אוקספורד: ״טיפנתם״.
3. כן בכ״י קמברידג׳. בכ״י אוקספורד חסר: ״וכלתם״.
ערך פסע
פסע – א(בבא קמא כג:) רב אשי דפסע פסועי פי׳ כגון בצע מקום שנתחככה בהן שברה האבנים ושחקתן והפירות בדריסה טינפתם ודרסתם וכילתם כגון בצע אמרתו לשון כליה והוא תמימות והשלמות.
א. [איינטרעטען.]
והא בעינן עד תומו – דמכליא קרנא דהא ובער זה השן מיבער הגלל עד תומו נפקא לן בפ׳ קמא (דף ב:) והכא ליכא תומו שעדיין האבנים והפירות בעין.
דשף צלמי – כשנתחככה בכותל מחקה צורה שעליו דאיכא תומו.
דפסעי פסועי – כשנתגלגלה על הפירות תחבתן בטיט ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא דפסאי פסואי כמו פסו אמונים (תהלים יב) כלומר ששפכה משקה בגלגולה דכליא ופסיא קרנא.
הא דאקשינן: והא בעינן כאשר יבער הגלל עד תומו. קשיא לי דהא אסיקנא בריש פ״ק דמכלתין שן דומיא דרגל מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונ״ל דה״ק והא בעינן שן שיכולה לבער את הכל ואי עיקר חיובא דשן לא משכחת לה אלא בשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם.
רבינא אמר דשף צלמי. מפרש ריב״א דרבינא בא לפרש נתחככה בכותל שהיו הצלמים מצויירים בה ורב אשי בא לפרש טנפה פירות כגון דפסעה פסועי. תוספות שאנץ.
והא בעינן כאשר יבער הגלל. קשה לי דהא אסקינא בריש פרק קמא דמכלתין שן דומיא דרגל מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונראה לי דהכי קאמר בעינן שן שיכולה לבער את הכל ואי עיקר דחיובא דשן לא משכחת לה אלא כשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם. הרשב״א ז״ל.
מתקיף לה [מקשה על כך] תשובה זו מר זוטרא: והא בעינא [והרי צריכים אנו] בחיוב נזקי שן שיתקיים הכתוב ״כאשר יבער הגלל עד תמו״ (מלכים א יד, י), שיהא זה נזק שמכלה הכל, וכאן ליכא [אין], שהרי אבני הכותל שנשבר וכן הפירות שטונפו עדיין קיימים! רבינא אמר: גם באופן זה, שהתחככה הפרה בכותל, אפשר שיהא נזק גמור המכלה הכל, כגון דשף צלמי [ששיפשפה ממנו את הצורות] שהיו מצויירות בו. רב אשי אמר: דפסעי פסועי [שמעכה] את הפירות שהתגלגלה עליהם, ועל ידי כך כילתה אותם לגמרי. ואם כן, נשארה איפוא השאלה ביחס להגדרה של פי פרה.
Mar Zutra objects to these examples of Eating: But in order to create liability under the halakhot of Eating, I require fulfillment of the verse: “As consumes the tooth until it be all gone” (I Kings 14:10), meaning that the damaged item must be completely destroyed or consumed, and here that is not the case, as the stones of the broken wall and the soiled produce have not been destroyed. To answer Mar Zutra’s question, Ravina said: It is possible for a cow to cause complete destruction by rubbing against a wall, e.g., a cow that completely erases any decorative images that were adorning the wall. Rav Ashi said: It is possible for cow to cause complete destruction by soiling produce, e.g., a cow that trods on the produce and crushes it, thereby totally eradicating it. Consequently, the initial question about the status of the cow’s mouth remains.
הכל
(6) ת״ש תָּא שְׁמַע שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַכֶּלֶב שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ פָּטוּר מַאן פָּטוּר אמְשַׁסֶּה פָּטוּר וְחַיָּיב בַּעַל כֶּלֶב וְאִי אָמְרַתְּ כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי לֵימָא לֵיהּ מַאי בָּעֵי יְדָךְ בְּפוּמֵּיהּ דְּכַלְבַּאי.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a baraita: If he incited a dog against another person, or if he incited a snake against another person, he is exempt (Sanhedrin 66b). The Gemara clarifies: Who is exempt? The one who incited the dog is exempt, but the owner of the dog is liable. And if you say that the mouth of the animal is like the courtyard of the one liable for the damage, let the owner of the dog say to the injured party: What does your hand want, i.e., what is it doing, in my dog’s mouth, which is my domain?
ואתינן למיפשטה1 מיהא שיסה בו כלב כו׳ – ופשוטה היא. דאפיק כלבא לניביה וסרטיה – 2 פי׳ שיני הכלב שהן ניבין גדולין יוצאין מפיו ולחוץ והכה בהן, ולא הכניס3 לתוך פיו.
1. כן בכ״י קמברידג׳. בכ״י אוקספורד: ״למישטה״.
2. כן בכ״י קמברידג׳. בכ״י אוקספורד: ״ופרטיה״.
3. כן בכ״י קמברידג׳ ובכ״י אוקספורד. בדפוס וילנא נוסף כאן: ״ידו״.
תא שמע שיסה בו את הכלב – ותימה דאמאי לא משני לענין קטלא לא אמרינן כדאמרינן בסמוך דהך משנה היא רישא דהשיך בו את הנחש דמייתי בתר הכי בפ׳ אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) ושמא משמע ליה רישא בין לענין מיתה בין לענין נזקין ולקמן נמי מייתי לה גבי בעיא משסה כלבו של חבירו.
הא דאיבעיא לן המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו – משסה ודאי פטור, בעל כלב מאי? ומייתי׳ מיהא מתני׳ שסה בו כלב וכו׳ פטור, מאן פטור? לאו פטור משסה וחייב בעל כלב? קשיא לן מכדי התם בשהמית אדם קא מיירי, אם כן בעל כלב אמאי חייב? והא תנן שור האצטדין אינו חייב מיתה! ולא היא, ניהי דאינו חייב מיתה כופר מיהא משלם במועד מידי דהוה אמועד ליפול על בני אדם בבורות דפטור ממיתה וחייב בכופר וכן לנזקין חייב בתשלומין. מיהו קא מיבעיא לן כיון דעל ידי שסוי קא עביד מי מיחייב בעל כלב או לא? ובמועד הוא דאיבעיא לן והינו דאמרינן כיון דידעת דמשסי ליה ומשתסי.
ורוצים להציע תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: שיסה בו, בחבירו, את הכלב, שיסה בו את הנחש — פטור. מאן [מי] פטור — משסה פטור, וחייב בעל הכלב. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שפי הבהמה כחצר המזיק דמי [נחשב], לימא ליה [שיאמר לו] בעל הכלב לניזק: מאי בעי [מה רוצה, מה עושה] ידך בפומיה דכלבאי [בפיו של הכלב שלי] שהוא רשותי?
The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a baraita: If he incited a dog against another person, or if he incited a snake against another person, he is exempt (Sanhedrin 66b). The Gemara clarifies: Who is exempt? The one who incited the dog is exempt, but the owner of the dog is liable. And if you say that the mouth of the animal is like the courtyard of the one liable for the damage, let the owner of the dog say to the injured party: What does your hand want, i.e., what is it doing, in my dog’s mouth, which is my domain?
הכל
(7) אֵימָא פָּטוּר אַף מְשַׁסֶּה וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּאַפְּקֵיהּ לְנִיבֵיהּ וְסַרְטֵיהּ.
The Gemara answers: The mishna could be understood a different way. Say that even the one who incited the dog is exempt, as the dog is not his property, but the dog owner is also exempt because his dog’s mouth has a legal status similar to that of the dog owner’s courtyard. And if you wish, say instead that the case under discussion is one where the dog extended his canine teeth and scratched the victim, but the victim’s hand was not inside his mouth, and therefore this incident cannot be treated as if it took place in the domain of the owner of the dog.
ערך נב
נב – א(שבת סד) שקלי ניביה ושקילי טופריה (בבא קמא כג:) אפקיה לניביה וסרטיה פי׳ כגון דמפקיה לניביה שיני הכלב שהן ניבים גדולים יוצאין מפיו ולחון והכה בהן ולא הכניס ידו לתוך פיו. ומתלעות לביא לו תרגום וניבוהי כבר אריון. (חולין נט.) גמל ניבי הוא דאית ליה (בראשית רבה פ״ז) ויהי איש מצליח אמר לון אתון מסתכלון מה דעליה ואנא מסתכל מה בנביה.
א. [צעהנע.]
דאפקיה לניביה וסרטיה – הו״מ לשנויי׳ כגון שלא הכניס יד חבירו אלא הכלב עצמו לקחה כששיסהו אלא דמשני לפי מה שסבור דמיירי כשהושיט לו ידו.
ומתרצים: יש להבין אחרת את המשנה, אימא [אמור]: פטור אף משסה, שהמשסה פטור מאחר שאין הכלב שלו, ובעל הכלב פטור לפי שמה שנעשה בפי כלבו הריהו כנעשה בחצירו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שכאן מדובר דאפקיה לניביה וסרטיה [שהוציא הכלב את ניביו, שיניו הגדולות, ושרטו] ולא הכניס ידו בפיו, ואין זה איפוא בתוך חצר המזיק.
The Gemara answers: The mishna could be understood a different way. Say that even the one who incited the dog is exempt, as the dog is not his property, but the dog owner is also exempt because his dog’s mouth has a legal status similar to that of the dog owner’s courtyard. And if you wish, say instead that the case under discussion is one where the dog extended his canine teeth and scratched the victim, but the victim’s hand was not inside his mouth, and therefore this incident cannot be treated as if it took place in the domain of the owner of the dog.
הכל
(8) ת״ש תָּא שְׁמַע הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בוַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.
The Gemara suggests: Come and hear a solution based on the continuation of the above mishna: If one caused the snake to bite a person by bringing the fangs of the snake to the victim’s body, and the snake killed him, Rabbi Yehuda deems the one who instigated the attack liable to receive the death penalty and the Rabbis exempt him.
ת״ש: השיך בו את הנחש כו׳ – ופרקי׳ לעניין קטלא דברי הכל חייב, ולא יכיל מזיק למימר מאי בעית ברשותי. כי קמיבעיא לן לעניין ממונא, ולא איפשיטא1 אלא ממתני׳ דקתני: על החררה משלם נזק שלם, שמע מינה דפי הכלב כחצר הניזק דמי. והשתא סלקא שמעתין כר׳ יוחנן דאמר אישו משום חציו, אית ליה נמי משום ממונו, וקיימא לן כותיה.
1. כן בכ״י קמברידג׳. בכ״י אוקספורד חסר: ״איפשיטא״.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: השיך בו בחבירו את הנחש, שקירב את שיני הנחש לגוף חבירו, והרגו, ר׳ יהודה מחייב וחכמים פוטרים.
The Gemara suggests: Come and hear a solution based on the continuation of the above mishna: If one caused the snake to bite a person by bringing the fangs of the snake to the victim’s body, and the snake killed him, Rabbi Yehuda deems the one who instigated the attack liable to receive the death penalty and the Rabbis exempt him.
הכל
(9) וְאָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב כְּשֶׁתִּימְצֵי לוֹמַר לְדִבְרֵי ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אֶרֶס נָחָשׁ בֵּין שִׁינָּיו הוּא עוֹמֵד לְפִיכָךְ מַכִּישׁ בְּסַיִיף וְנָחָשׁ פָּטוּר לְדִבְרֵי חֲכָמִים גאֶרֶס נָחָשׁ מֵעַצְמוֹ מִקִּיא ד לְפִיכָךְ נָחָשׁ בִּסְקִילָה וּמַכִּישׁ פָּטוּר.
And Rav Aḥa bar Ya’akov says in explanation of the dispute: When you analyze the matter you will find that according to the statement of Rabbi Yehuda, the venom of a snake is deemed to be constantly present between its fangs, and therefore when the snake is made to strike the victim it is not actively engaged in any action. Consequently, the person handling the snake is liable, similar to one who strikes a victim with a sword, while the snake itself is exempt as it has not done anything. And according to the statement of the Rabbis, the venom of a snake is not present between its fangs but rather the snake must secrete it of its own volition. Consequently, the snake receives the penalty of stoning like any animal that kills a person, while the one who instigated the attack and striking with it is exempt.
בין שיניו עומד – ובלא כוונת הנחש יצא הארס.
לפיכך מכיש בסייף – דהוה ליה כאילו הרגו בסייף שהורג ממש הוא ולא גורם.
נחש בסקילה – כדין שור הורג אדם דכתיב השור יסקל (שמות כא).
ואמר רב אחא בר יעקב בהסבר מחלוקתם: כשתימצי [כשתרצה ותדייק בדבר] תוכל לומר כי לדברי ר׳ יהודה — ארס נחש בין שיניו הוא עומד, שאין הנחש עושה פעולה רצונית בהכשת הארס, אלא הוא נפעל בידי המכיש, לפיכך האדם שהשתמש בנחש להכשה הרי הוא כמכיש (כמכה) חבירו בסייף וחייב, והנחש עצמו פטור שהרי לא עשה מעצמו דבר. ולדברי חכמים, ארס נחש — מעצמו מקיא אותו הנחש, ולפיכך נחש בסקילה כשאר חיה שהרגה אדם, והאדם המכיש על ידו פטור ממיתת בית דין.
And Rav Aḥa bar Ya’akov says in explanation of the dispute: When you analyze the matter you will find that according to the statement of Rabbi Yehuda, the venom of a snake is deemed to be constantly present between its fangs, and therefore when the snake is made to strike the victim it is not actively engaged in any action. Consequently, the person handling the snake is liable, similar to one who strikes a victim with a sword, while the snake itself is exempt as it has not done anything. And according to the statement of the Rabbis, the venom of a snake is not present between its fangs but rather the snake must secrete it of its own volition. Consequently, the snake receives the penalty of stoning like any animal that kills a person, while the one who instigated the attack and striking with it is exempt.
הכל
(10) וְאִי אָמְרַתְּ פִּי פָרָה כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי לֵימָא לֵיהּ מַאי בָּעֵי יְדָךְ בְּפוּמָּא דְחִיוַּואי לְעִנְיַן קְטָלָא לָא אָמְרִינַן.
And if you say that the mouth of the cow is like the courtyard of the one responsible for the damage, let the owner of the snake metaphorically say to the injured party: What is your hand doing in my snake’s mouth? The Gemara answers: We do not say this principle with regard to matters relating to the death penalty; therefore, one who kills another is always liable, regardless of whether it occurred within the domain of the killer or within the domain of the victim.
לענין קטלא – הריגת נחש.
לא אמרינן – מאי בעי ידך כו׳ ואפילו כחצר המזיק דמיא אינו פטור אלא נהרג אלא לענין נזקין אמרינן מאי בעית ברשותי כדתנן בפ״ק (בבא קמא ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק ומיבעיא לן פי פרה אי כחצר המזיק דמי או לא עד דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה.
ולימא ליה מאי בעיא ידך בפומא דחיואי – הנה ודאי יש להקשות מה שהקשיתי במהדורא תינינא אבל במאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי אין להקשות דכיון דלגבי שן בתר אכילה אזלינן אילו לקח הכלב מבית הניזק והביא בחצר המזיק ואכל מי לא מיפטר הכא נמי כשלקח והביא לתוך פיו אי כחצר המזיק דמי ליפטר. אבל נשיכת הנחש דהויא תולדה דקרן ליכא למימר הכי שאילו לקחה בהמתו כלי מחצר הניזק והביאתו ברשות המזיק ושיברתו מי לא מיחייב והכא נמי ליחייב.
כבר כתבנו הרבה פעמים שהשן חיובו בחצר הנזק ולא בחצר אחרת כל שכן בחצר המזיק למדת שפי פרה האוכלת ברשות הנזק חייבת נזק שלם ואין אומרין שפי פרה רשות המזיק אף בביתו של נזק שאם כן אין לך שן גמורה חייבת ואם מפני נתחככה בכותל וטנפה פירות להנאתה אין אלו אלא תולדות שהרי אין כאן ביעור לגמרי ועיקר השן נאמר בה כאשר יבער הגלל עד תמו ואע״פ שאפשר לפרש בשבירה או במחיקת החקוי מכל וכל מ״מ אין זה אב אלא תולדה:
מאי בעי ידך בפומא דחיואי. הוה מצי לשנויי דהכא נמי בדאפקיה לניביה וסרטיה אלא משמע ליה השיך שהנחש לא עשה כלום אלא שהקיא את הארס. לענין קטלא לא אמרינן. פירוש לא אמרינן הך סברא לחייב מיתה על האדם ופטור הנחש. אבל אין לפרש לענין קטלא לא אמרינן כיון דמת האדם מחמת הנחש רק לענין נזקין דהא בסמוך מייתי משור בסקילה ובעלים פטורים מכופר משום דמצי אמר מה בעית ברשותי אלמא דאף לענין מיתה אמרינן הך סברא. אלא ודאי הכי פירושו לענין קטלא לא אמרינן משום דלעיל ליכא חיוב מיתה על הכלב דמיירי שלא מת הנשוך אלא נזק בעלמא בעי לשלומי בעל הכלב. תלמידי הר״פ ז״ל.
והקשו בתוספות ברישא דאייתי לעיל משיסה בו את הכלב דהיינו רישא דהא דהשיך אמאי לא דחי לענין קטלא לא אמרינן. יש לומר דמשתמע ליה דשיסה בו את הכלב וכו׳ לאו לענין קטלא איתמר דלא שייך קטלא אלא בהשיך ולא איתמר אלא לענין נזקין. ה״ר ישעיה ז״ל.
ח״מ שצ״ב ולענין פסק כתב הרב המאירי ז״ל וז״ל הכלב שנטל חררה וכו׳. על הגדיש חצי נזק בשהניח על הגדיש את הגחלת עם החררה שאין כאן שנוי ומתוך כך על מקום הנחת הגחלת משלם נזק שלם כבחררה אבל על הגדיש כלו חצי נזק שצרורות של כלב הן ואף על פי שאין הגחלת מבעל הכלב דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אשו משום חציו או משום ממונו ובאדם הוא כאלו הוא מזיק בזריקת חץ אפילו הדליק בתוך שלו ובבהמה הרי חצים שלה והם כדין צרורות ומשלם חצי נזק ובאדם שאין בו מין צרורות נזק שלם (אכנפיה) שאין הגחלת שלו. ומכל מקום בכלב אם לא הניחה אלא אדייה אדויי פירוש שזרקה בפה או ברגל דרך שנוי הרי כל זה משונה ואף על מקום גחלת משלם חצי נזק ועל שאר הגדיש חצי נזק גם כן שאין שנוי לצרורות לדון בהן רביע נזק. ויש חולקים בזו כמו שהתבארו דברים אלו בששמר בעל גחלת את גחלתו כראוי והכלב חתר דאין לך חיוב אלא אצל בעל הכלב ואין בו דין משונה לדון בו חצי נזק אף במקום גחלת שסתם דלתות חתורות הן וכו׳. ואם לא שמר בעל גחלת גחלתו חיוב חררה ומקום גחלת על בעל הכלב על החררה בנזק שלם ועל מקומה אם בנזק שלם בלא שנוי ואם בחצי נזק בשנוי וחיוב הגדיש על בעל הגחלת מדין ממונו הן באנחה אנוחי הן באדייה אדויי למה שפירשנו בו שזרקה שזה חמור ממסרה לחרש שוטה וקטן שהרי יש לו לשמרה מכל מה שמצוי ליטלה מביתו וחיובו בנזק שלם שכל שאתה מחייב בעל הגחלת אין לך אצל שנוי כלום שהרי מצד ממונו להזיק אתה מחייבו ולא מצד הכלב שנדון בו כדין קרן או כדין צרורות שאין דין שנוי או דין צרורות אלא בנזק בהמה אבל אם הוליכה בכל הגדיש אף בשלא שמר גחלתו בעל הכלב חייב נזק שלם מתורת בור ולא בעל הגחלת והרי הוא כבורו המתגלגל שביארנו בו בפירוש ראשון שאם הוא מזיק בעוד שהוא הולך כח המגלגל הוא והוא חייב ובעל הבור פטור. ומכל מקום יש מפרשים שהולכה זו בכלל אדייה אדויי הוא ולא כדין בור וכל שלא שמר בעל גחלת חצי נזק. ואין לומר על הגדיש שהוא בחצי נזק לדעת זה. וכן נראה מתלמוד המערב שהביאו לדעת ריש לקיש במקום אדייה אדויי במצית את האור על כל שבולת ושבולת והדברים נראין שאין להביא בכלל בור מה שהוא מתגלגל דרך שנוי. וגדולי המחברים כתבו בזו שעל שאר הגדיש פטור ולא הבנתי דבריהם. פי פרה האוכלת ברשות הניזק חייב נזק שלם. ע״כ.
ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי פי פרה כחצר המזיק דמי [נחשב], לימא ליה [שיאמר לו] בעל הנחש לניזוק: מאי בעי [מה רוצה, מה עושה] ידך בפומא דחיוואי [בפי הנחש שלי]? ומשיבים: לענין קטלא [חיוב מיתה] לא אמרינן [אין אנו אומרים] טענה זו, כי בין בחצר המזיק ובין בחצר הניזק תמיד ההורג חייב.
And if you say that the mouth of the cow is like the courtyard of the one responsible for the damage, let the owner of the snake metaphorically say to the injured party: What is your hand doing in my snake’s mouth? The Gemara answers: We do not say this principle with regard to matters relating to the death penalty; therefore, one who kills another is always liable, regardless of whether it occurred within the domain of the killer or within the domain of the victim.
הכל
(11) וּמְנָא תֵּימְרָא דְּתַנְיָא ההַנִּכְנָס לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וּמֵת הַשּׁוֹר בִּסְקִילָה וּבְעָלִים פְּטוּרִים מִן הַכּוֹפֶר.
And from where do you say this? As it is taught in a baraita (Tosefta 5:13): With regard to one who enters the courtyard of a property owner without his permission, and the property owner’s ox gores the intruder and he dies, the ox receives the penalty of stoning while the owner is exempt from having to pay ransom.
מי ששסה כלבו של חברו בחברו פטור המשסה מדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב בניזקין חייב חצי נזק ואם הרג אין הכלב נסקל אחר שעל ידי שסוי הרג וכן הדין אם גירה בו את הדוב או שאר בהמה וחיה אבל נחש אם שסהו בחברו פטור המשסה אפילו הרג ואפילו השיך בו ר״ל שהגיע בידו פיו של נחש לבשר חברו פטור שארס נחש מעצמו הוא מקיאו ומ״מ הנחש נסקל ולפיכך נחש שהמית בדרך זה בסקילה ומכיש פטור:
ומנא תימרא [ומנין תאמר] שכן הוא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית, ומת האיש — השור בסקילה, ובעלים פטורים מן הכופר.
And from where do you say this? As it is taught in a baraita (Tosefta 5:13): With regard to one who enters the courtyard of a property owner without his permission, and the property owner’s ox gores the intruder and he dies, the ox receives the penalty of stoning while the owner is exempt from having to pay ransom.
הכל
(12) בְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכּוֹפֶר מ״ט מַאי טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ בִּרְשׁוּתִי מַאי בָּעֵית שׁוֹרוֹ נָמֵי לֵימָא לֵיהּ מַאי בָּעֵית בִּרְשׁוּתִי אֶלָּא לְעִנְיַן קְטָלָא לָא אָמְרִינַן.
The Gemara clarifies: What is the reason that the owner is exempt from paying ransom? He is exempt because he can metaphorically say to the victim: What do you want in my domain, i.e., why were you there without permission? Since he entered the premises without authorization, he bears responsibility for his own fate. But if that is so, the same applies to his ox as well, and let the owner of the ox say to the victim: What do you want in my domain? Rather, it must be that we do not say that this principle applies with regard to matters relating to the death penalty. Consequently, these cases do not prove that the mouth of the cow is like the courtyard of the victim within the scope of the halakhot of damages.
ונברר: בעלים פטורין מן הכופר מאי טעמא [מה טעם] — דאמר ליה [שאומר לו]: ברשותי מאי בעית [מה אתה רוצה]? אם כן, לענין שורו נמי [גם כן] לימא ליה [שיאמר לו] בעל השור: מאי בעית [מה אתה רוצה] ברשותי, וכיון שבאת שלא ברשות, כל האחריות עליך! אלא חייבים לומר כי לענין קטלא לא אמרינן [מיתה אין אנו אומרים] טענה זו, ואין להוכיח מכאן לענין נזיקין שפי פרה נחשב כחצר הניזק.
The Gemara clarifies: What is the reason that the owner is exempt from paying ransom? He is exempt because he can metaphorically say to the victim: What do you want in my domain, i.e., why were you there without permission? Since he entered the premises without authorization, he bears responsibility for his own fate. But if that is so, the same applies to his ox as well, and let the owner of the ox say to the victim: What do you want in my domain? Rather, it must be that we do not say that this principle applies with regard to matters relating to the death penalty. Consequently, these cases do not prove that the mouth of the cow is like the courtyard of the victim within the scope of the halakhot of damages.
הכל
(13) הָנְהוּ עִיזֵּי דְּבֵי תַרְבּוּ דַּהֲווֹ מַפְסְדִי לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף א״ל אֲמַר לֵיהּ לְאַבָּיֵי זִיל אֵימָא לְהוּ לְמָרַיְיהוּ דְּלַיצְנְעִינְהוּ אֲמַר לֵיהּ אַמַּאי אֵיזִיל דְּאִי אָזֵילְנָא אָמְרִי לִי לִגְדּוֹר מָר גְּדֵירָא בְּאַרְעֵיהּ.
§ The Gemara relates: There were these goats, belonging to the Tarbu family, that would frequently damage Rav Yosef’s property. Rav Yosef said to Abaye: Go and tell their owners that they must keep their goats enclosed within their own property. Abaye said to Rav Yosef in response: Why should I go? If I go and deliver this message, they will say to me: Let the Master put a fence up around his property so that the goats will not be able to get in there.
הנהו עיזי דבי תרבו1 דהוו מפסדי לרב יוסף ואמר לאביי זיל אצנעינהו – כלומר הזהר לבעליהן שישמרו אותן. והשיבו אביי יאמרו לבעליהן יגדור גדר לשדהו. והשיב רב יוסף: אם כל שדות2 גדורות הן האי דכתיב ובער בשדה אחר היכי משכחת לה? ופירק אביי בשחתרה – הבהמה הגדר או נפל הגדר בלילה ונכנסה הבהמה ואכלה כי האי גוונא השן חייבת, אבל בשדה שאינה גדורה השן פטורה. ועמדה הא דאביי ולא איפריכא.
1. המלים ״דבי תרבו״ נוספו בגיליון בכ״י אוקספורד. הן מופיעות בכ״י קמברידג׳.
2. המלים ״אם כל שדות״ נכפלו בטעות בכ״י לונדון.
ערך צנע
צנע – א(משנה דמאי ו׳) וצנועי בית הלל היו נוהגין כדברי בית שמאי (גמרא) מהו צנוע כשירי אמר רב חסדא כך שנינו שהכשר נקרא צנוע. (עירובין ק:) מלפנו מבהמות ארץ זו פרדה שכורעת ומשתנת ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול שמפייס ואח״כ בועל למדנו צניעות מחתול פי׳ שבועל בצנעה פ״א שמכסה צואתו גזל מנמלה שהכינה לחמה בקיץ ואין נכנסין לחור שאין שלהן לגזול ולעריות מיונה כל זכר הולך אצל אשתו ולא אל אשת חברו. (בבא קמא כג:) אמר ליה אביי זיל אצנעינהו פי׳ הזהר לבעליהן שישמרו אותן והשיבו אביי אמרו בעליהן יגדור גדר לשדהו (א״ב לשון מקרא זה ואת צנועים חכמה וענין קרוב לזה תרגום הניחו לכם הצניען לכון).
א. [פראם געהיים.]
הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף אמר ליה לאביי זיל אימא להו לצנעינהו, אמר ליה יכלי למימר לך ליגדר מר גדרה בארעיה דעל הניזק להרחיק את עצמו דלאו גיריה דמזיק נינהו הנו עיזי.
יכלי למימר לגדור מר גדירא בארעיה – היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם דהתנן (לעיל דף יט:) אכלה מתוך החנות משלמת כו׳ ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה ולעיל נמי לא פריך דליפטר בעל הכלב מן החררה ורב אלפס פסק כרב יוסף וליתיה לדאביי דדחויא בעלמא הוא.
אמר ליה לאביי זיל צנעינהו. כן גריס הרי״ף ז״ל.
ופירש ה״ר יהונתן ז״ל זיל צנעינהו שים אותם בשמתא אם יוסיפו עוד לפשוע שלא ישמרו העזים כדאמרינן בפרק קמא ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלקי היזקא מדרבי נתן. לגדור מר גדרא. כלומר דסבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו ורב יוסף הוה סבירא ליה דעל המזיק להרחיק את עצמו והילכתא כוותיה. והכי סוגיא דשמעתא דמקשה לעיל וליחייב נמי בעל גחלת ומתרץ בששמר את גחלתו שמע מינה דעל המזיק להרחיק את עצמו. ע״כ.
וכן פסק הר״מ מסרקסטה וז״ל הלכה כרב יוסף ואם הזיקו העזים אף על פי שמצאו גדר פתוח משלמין בעליהן דהוו להו למנטריה וגיריה נינהו וקיימא לן דמודה רבי יוסי בגיריה דעל המזיק להרחיק את עצמו. ע״כ לשונו.
יכלי למימר לגדור מר גדרא וכו׳. כתבו בתוספות היה נשמט אביי שלא היה חפץ וכו׳. והא דאוקימנא לעיל בששמר גחלתו משום דלא ליחייב בעל גחלת אאשו אבל משום דלא לפטור בעל הכלב אחררה לא איצטריך. וכן פסק רי״ף דליכא לדאביי. לשון הרא״ש ז״ל.
וזה לשון תלמיד הר״פ ז״ל לגדור מר גדרא. וא״ת והלא לעיל פירשנו שאין מוטל עליו לשמור עצמו להיות ניזוק ואם כן למה יגדור כלל. ויש לומר דאין הכי נמי ואביי אמר הכי לאשתמוטי מלילך לשם והא דמשני הכא כשחתרה שנויא בעלמא הוא. ותדע דהא אמרינן במתניתין מפתח החנות וכו׳. ע״כ.
וזה לשון ה״ר ישעיה ז״ל לגדור מר גדרא. צריך לומר דאביי לית ליה האי סברא דאמר לעיל גבי חררה דאין לו לאדם ליזהר שלא יזיקוהו ודוחק. ועוד קשה לי ממתניתין דמחייבת על חחררה וכן מתוך החנות. ושמא אביי אשתמוטי קא משתמיט וכו׳. ואומר ר״י דלא דמי דודאי בבתים אין אדם יכול להיות פתחיו נעולים כל שעה אבל גבי שדה דרך אנשים לגדור שדותם. ע״כ. ורבינו חננאל ז״ל פסק כאביי דהא אוקמי לרב יוסף בטעמא ואסתלק רב יוסף ושתיק. והא דמכריז רבה ואיתימא רב יוסף לאו דסמכא הוא דרב יוסף דשמעתיה ורבה לא אתבררו דדבריו נינהו דהא גרסינן ואיתימא רב יוסף ולפיכך אין כח לפסוק כמותו. אלו דברי הרב ז״ל. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הרב המאירי ז״ל בהמות שנכנסו לחצר הניזק חייבים בין בבית שהוא מוקף בכתלים ושננעלה הדלת אלא שחתרו בין בבית הפתוח בין בשדה שאין שם שום גדר. וגאוני הראשונים פסקו שבשדה הואיל והבהמות רגילות לילך בצד השדה ברשות פטורות אלא שבבתים חייבות אף על פי שאין ננעלות וכמו שאמרו למעלה מתוך החנות וכו׳. והדברים נראים כדעת ראשון שהרי משנת הכלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש סתמא בשדה או בבקעה היא שנויה. בהמות העומדות לשחיטה ומזיקות מתרין בבעליהן ב׳ או ג׳ פעמים ואם הזיקו אחר כך שוחטין אותם ומודיעין אותו שיבא למכור ואף על פי שאין זה ביומא דשוקא. ובבהמות שאינן עומדות לשחיטה אין לנו רשות בכך אלא יזיקו ויזיקו והוא משלם כראוי. וגדולי המחברים פירשוה אף בשלא הזיק כל שנכנסה בשדות וכרמים ומתיראין בה שלא תזיק ואין הדברים נראין. וכן יש מפרשים שאף על פי שלא נכנסה לרשות הניזק אלא שהזיקה בשיניה ברשות הרבים שהיא פטורה הרשות בידם לעשות כן הואיל ולשחיטה הן עומדות. ע״כ.
תוס׳ ד״ה יכלי כו׳. התוס׳ נאמנים לשיטתם (כג א ד״ה וליחייב) שאין חיוב שמירה מוטלת על הניזק שלא יוזק. ברם הרא״ש (סי׳ י׳) הביא בשם ר״ח כאביי שעל הניזק לשמור את שדהו וכ׳ וז״ל ומודה אביי דבעיר אם נכנסה לחצר הניזק ואכלה שחייבת שאין אדם יכול לנעול דלתי ביתו כל היום, והרועה יש לו לשמור הבהמה כשמוליכה דרך העיר שלא תיכנס לבית ותזיק, אבל כשמתפשטים בשדה אינו יכול לשמור את כולם שלא יכנסו לשדות אחרים הלכך צריך אדם לגדור שדהו כו׳ עכ״ל. ונראה שר״ח כשיטת הרי״ף ששן פטור ברה״ר דאורחה דבהמה ללכת שם, ויש לה רשות ללכת ולאכול ברה״ר. ה״ה אליבא דר״ח בשדות שהבהמות רשאות ללכת בכל מקום שאין בו מחיצות ולאכול משם ואפילו להכנס לשדה של איש אחר. ואילו לבתים בעיר אין רשות לבהמות להכנס. משום כך, בשדה על הניזק לשמור את עצמו שלא יוזק בשן ורגל ובעיר על המזיק לשמור שלא יזיק בשן ורגל.
מסופר: הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה [אותן העזים של בית משפחת תרבו שהיו מפסידים לו] לרב יוסף את נכסיו. אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: זיל אימא להו למרייהו [לך אמור להם לבעליהם] דליצנעינהו [שישמרו ברשותם] את העזים. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אמאי איזיל [למה אלך]? דאי אזילנא [שאם אלך] ואומר לו זאת אמרי [יאמרו] לי: לגדור מר גדירא בארעיה [יגדור אדוני גדר בקרקעו] ולא יוכלו העזים לבוא לרשותו.
§ The Gemara relates: There were these goats, belonging to the Tarbu family, that would frequently damage Rav Yosef’s property. Rav Yosef said to Abaye: Go and tell their owners that they must keep their goats enclosed within their own property. Abaye said to Rav Yosef in response: Why should I go? If I go and deliver this message, they will say to me: Let the Master put a fence up around his property so that the goats will not be able to get in there.
הכל
(14) וְאִי גָּדַר שֵׁן דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּשֶׁחָתְרָה אִי נָמֵי דְּנָפֵיל גּוּדָּא בְּלֵילְיָא.
The Gemara questions this claim: And if an individual did put up a fence to safeguard his property from the Eating of other animals because he was required to do so, and had he not done so the owners of those animals would not be liable to pay for the damage caused by their animals, how can you find damage classified as Eating for which the Merciful One holds the owner of the animal liable? As, if it is the responsibility of the injured party to fence in his property, animals will not be able to get inside. The Gemara answers: A case in which the Torah holds the owner of the animal liable can be explained as one where the animal burrowed under the fence. Alternatively, it could be explained as a case where the separating fence collapsed in middle of the night and the owner of the fence did not have the opportunity to repair it before the animals caused damage.
אמר ליה ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה. אמר ליה בשחתרה אי נמי דאי נפל גודא בלילה. מהכא שמעינן דשן דחייב רחמנא בשדה אחר דלא מיחייב אלא בשחתרה או דנפל גודא בליליא, אבל אי לא גדר ארעיה ונכנסה בהמה ואכלה פטור. והא דמכריז רבאא דסלקין לעילא ודנחתין לתאתאב הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו תרי תלתא זימני למינטרינהו שלא יפסידו עד יום השוק, אי צייתי צייתי ואי לא שחטינן להו קודם יום השוק ואמרי׳ להו תוב אמסח׳ ומכור הבשר וקבל זוזך ואע״פ שיש להם הפסד. ואם תאמר אמאי לא אמרי׳ הכא כדלעיל ליגדרו אינהו גדרא בארעייהו. תריץ הנהו עיזי דשוקא כיון דלא קביעי לא מיחייב בהו למיגדר משום שבוע ושבועיים אלא אמרי׳ להו לבעלי בהמות לשמור, אבל עיזי דבי תרבו קבועין כל השנה ואמרינן לניזק לסלק עצמו.
א. צ״ל רבה כדלהלן.
ב. בכת״י לתחתא.
שן דאמר רחמנא היכי משכחת לה וכו׳. כתב הרי״ף ז״ל דקי״ל כרב יוסף וליתי׳ לדאביי דשינויא בעלמא הוא אבל ר״ח ז״ל פסק כאביי דהא אוקימנא לרב יוסף כטעמא ואסתלק רב יוסף ושתיק. והא דמכריז רב ואתמר רב יוסף לאו דסמכא הוא דרב יוסף כשמעתי׳ ורבא לא אתבררה דדבריו נינהו דהא גרסינן ואתמר רב יוסף ולפיכך אין כח לפסוק כמותו אלו דברי הרב ז״ל.
על טענה זו שואלים: ואי גדר [ואם גודר] אדם בהכרח כדי להישמר משן בהמות, ואם לא גדר אין הבעלים חייבים בנזק, אם כן שן דחייב רחמנא [שחייבה התורה] על הנזק שנגרם לו היכי משכחת לה [איך תמצא אותה]? שאם צריך הניזק לגדור את שדהו שוב אין הבהמות הזרות יכולות להיכנס שם! ומשיבים: כשחתרה הבהמה תחת הגדר. אי נמי [או גם כן] דנפיל גודא בליליא [שנפלה הגדר בלילה] ולא יכול היה בעל הגדר להספיק לבנותה לפני שנגרם הנזק.
The Gemara questions this claim: And if an individual did put up a fence to safeguard his property from the Eating of other animals because he was required to do so, and had he not done so the owners of those animals would not be liable to pay for the damage caused by their animals, how can you find damage classified as Eating for which the Merciful One holds the owner of the animal liable? As, if it is the responsibility of the injured party to fence in his property, animals will not be able to get inside. The Gemara answers: A case in which the Torah holds the owner of the animal liable can be explained as one where the animal burrowed under the fence. Alternatively, it could be explained as a case where the separating fence collapsed in middle of the night and the owner of the fence did not have the opportunity to repair it before the animals caused damage.
הכל
(15) ומַכְרֵיז רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַבָּה דְּסָלְקִין לְעֵילָּא וּדְנָחֲתִין לְתַחְתָּאה הָנֵי עִיזֵּי דְשׁוּקָא דְּמַפְסְדִי מַתְרֵינַן בְּמָרַיְיהוּ תְּרֵי וּתְלָתָא זִמְנִין אִי צָיֵית צָיֵית וְאִי לָא אמרין לֵיהּ תִּיב אַמְּסַחְתָּא וְקַבֵּל זוּזָךְ.:
The Gemara comments: Rav Yosef, and some say it was Rabba, would announce: Those that ascend to Eretz Yisrael from Babylonia, bringing with them the rulings of the Babylonian Sages, as well as those that descend to Babylonia from Eretz Yisrael, bringing the rulings of the sages of Eretz Yisrael with them, all agree to the following halakha: With regard to these goats that loiter in the market until they are slaughtered and in the meantime cause damage to others, we warn their owner two or three times. If the owner of the goats heeds the warning and safeguards his animals from damaging others, then he heeds it and no further action is necessary. But if not, we say to him: Go, sit next to the butcher shop and take your money, meaning we instruct him to slaughter his goats immediately. Since he in any event intends to slaughter them, the court can force him to do so immediately. Otherwise, he cannot be forced to slaughter them as preventive measure.
והא דמכריז רבה – ואיתמא רב יוסף לאו דסמכה היא דרב יוסף כשמעתיה ואביי הא אוקמיה בטעמא ואסתלק רב יוסף ושתק ולרבה לא איתברירה דדבריו נינהו, דהא גרסי׳ ואיתמ׳ רב יוסף לפיכך אין כח לפסוק הלכה כמותו.
פירוש עיזי דשוקא – העומדין1 לטביחה.
1. כן בכ״י קמברידג׳. בכ״י אוקספורד: ״העֹמדין״.
ערך מסחתא
מסחתא – א(בבא קמא כג:) תא תיב חמסחתא וקביל זוזך. (שבועות מב.) אחורי יהבת לי ואתית יהבית אמסחתא וקבילת זוזי. (חולין קלג) הני מילי היכי דלא קבע מסחת׳ פי׳ השלחן שמוכרין עליה הבשר פ״א טורטני במאזנים ישאו יחד תרגומו במסחתא יעלון כחדא.
ערך עז
עז – ב(בכורות יט:) עז בת שנתה ודאי לכהן פי׳ אם יש לעז שנה וילדה אותו הוולד בכור ודאי שעדיין לא ילדה אחר ואם עברה שנתה תמימה ספק אס הוא בכור אם לאו פרה וחמור בני ג׳ ודאי לכהן שקודם ג׳ לא יולידי (בבא קמא כג:) הני עיזי דשוקא פי׳ העומדים לטביחה (חולין פ) הני עיזי דבאלא כשרות לגבי מזבח פי׳ של בר הנמצאות במדבר ס״א דברא. עיזא דקרקסא כבר פי׳ בערך טרבן (א״ב פי׳ באלא יער וכן תורבלא שור יערי).
ערך קרמן
קרמן – ג(שבת קלח.) אף מטה אסורה בקרמנאי פי׳ הוא מטה של פרסיים דאמר (שבת מז:) לא יתכן להחזירה אא״כ יתקע לפי שמלבנותיה וכרעיה דחוקין ואינן נשלבין אלא אם יתקע בהון וכיון שתוקע בהן חייב (בבא קמא כג) הרחבה קרמנאי הוו דיירי בה פי׳ מדקדקי ומנפצי פשתן ובלעז קרמנטור״י. (נזיר לא) כי אמר בתוראי דקרמנאי פי׳ הם אנשים שהיו באותן השנים בבבל בארץ קורמאן שהיא אחורי פרס והיתה מלאכתן שיש להן שוורים שמשכירין אותן לחרישה ולא היו בודקין אלא שורים לבנים שהן לבנים ביותר ולא היו בהן בהרות שחורות כי הלבן יפה לחרישה אבל לעורו השחור עדיף ולעולם אוכמא בחיורא מעלי חוץ מלחרישה בלבד.
א. [פלייש באנק.]
ב. [ציגע.]
ג. [שטאדטס נאמע.]
דסלקין לעילא – מבבל לארץ ישראל.
ודנחתין לתחתא – מארץ ישראל לבבל הוו בקיאין בדין זה.
עיזי דשוקא – דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא.
מתרינן במרייהו – אי מפסדן אפילו ברשות הרבים.
תיב אמסחתא – מקום מעמד הקצבים.
וקביל זוזך – אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימן.
פר״ח, הא דמכריז [רבה] ואיתימא רב יוסף לאו דסמכה, דרב יוסף כשמעת׳יה, והא איסתלק מדברי אבייא, ולרבה לא איתברירה (דכרון) [דדבריו] נינהו, דהא גרסינןב ואיתימא רב יוסף, לפיכך אין כח לפסוק הלכה כמותו.
א. לפנינו בפר״ח: ואביי הא אוקמיה בטעמא ואסתלק רב יוסף ושתק. [התיקונים בפנים עפ״י פי׳ ר״ח].
ב. כגירסת הגאונים (עי׳ דק״ס). לפנינו רב יוסף ואיתימא רבה. ולעניננו היינו הך.
הנהו עיזי דשוקא כו׳ – דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע״ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזימנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה יכול לומר כשיזיק ישלם כדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דאמר ליה זיל אצנעינהו ולא אמר ליה זיל שחטינהו.
הני עיזי דשוקא – מתרינן בהדייהו תלת זימני. מודעי׳ להו דאי לא נטרי׳ להו מכרחי להו למשחטינהו אפילו בלא יומא דשוקא. ומכל מקום בהנך תלתא זמני חייב על השן ועל הרגל, אבל טפי לא משהינן להו, דכיון דלשחיטה קיימי אמרינן להו תיבו אמסחתא וקבילו זוזיכו. ולא מתרי׳ בהו עד יומא דשוקא אבל בעיזי אחריני לא אמרינן להו הכי, אלא כל אימת דמפסדי משלמי.
הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו תלתא זימני. פירוש עיזי דשוקא העומדים לשחיטה ואין הבעלים ממתינין אלא ליומא דשוקא ואי לא מברחי להו שחטינן להו אפילו בלא יומא דשוקא ומ״מ אם הזיקו בנתיים משלם את הנזק נזק שלם על השן ועל הרגל והני מילי עיזי דשוקא אבל עיזי אחרינא דעומדין לגיזתן וחלבן לא שחטינן להו אלא כל אימת דמזקי משלמי.
והכי קאמר אם תמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא מחייב יש מי שפירש דנגיחה שלישית איכא בינייהו דלאביי עד דנגח נגיחה רביעית לא משלם ולרבא בנגיחה שלישית נעשה מועד והעדתו וחיובו באין כא׳ ובשלישי משלם נזק שלם וליתא מדאמרינן ריש פרק חזקת הבתים מנין לחזקה שהיא ג׳ שנים משור המועד אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה ופריק הכא השתא התם כי נגח שלש נגיחות הו״ל מועד אידך כי לא נגח מאי משלם אלמא מדפרכינן ומפקינן הכא להדיא מלתא פשיטא היא לכלהו דעד נגיחה רביעית לא משלם וכן אי אפשר דההיא סוגיא אליבא דאביי דלית ליה הלכתא כותיה עבידנא אלא הכא משמעות דורשין בלחוד איכא בינייהו.
בהמות שנכנסו לחצר הניזק ואכלו שאנו מחייבים אותם משום שן לא סוף דבר בבית הנזק שהוא מוקף בכותלים ושננעל הדלת אלא שחתרו או נפל בלילה אלא אף בבית הפתוח ואף בשדה שאין שם גדר חייב ואין אומרים שעל בעל השדה לגדור את שדהו וגאוני הראשונים פסקו שבשדה הואיל והבהמות רגילות לילך בצד השדה ברשות פטורות אלא שבבתים חייבות אע״פ שאין נעולות וכמו שאמרו למעלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ואין אומרין שהיה לו לנעול אלא שמ״מ הדברים נראין כדעת ראשון שהרי משנת הכלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש סתמה בשדה או בבקעה היא שנויה:
גמ׳. עיזי דשוקא. לדעת התוס׳ (ד״ה הנהו), מותר לשחוט רק אלה שעומדים לשחיטה, וכן כתב הראב״ד. אך הרמב״ם התיר בכל אופןא וכפי שכתב בפ״ה מהל׳ נזקי ממון (הל״א) וז״ל בהמה שהיתה רועה ופרשה ונכנסה בשדות ובכרמים אע״פ שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלש פעמים, אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות יש לבעל השדה לשחטה שחיטה כשרה ואומר לבעליה בואו ומכרו בשר שלכם מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק אפילו לגרום הנזק אסור עכ״ל.
א. עיין בדרישה סי׳ שצ״ז אות ג׳.
ובענין נזקי שן של עזים, מסופר: מכריז היה רב יוסף ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה: דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה [העולים למעלה והיורדים למטה], כלומר, הבאים מבבל לארץ ישראל (״עולים״) ומביאים אתם מתורת בבל, והבאים מארץ ישראל לבבל (״יורדים״) ומביאים אתם מתורת ארץ ישראל, כולם מסכימים להלכה זו: הני עיזי דשוקא דמפסדי [אותם עזים השוהות בשוק עד שישחטון ובינתיים הן גורמות הפסד], מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין [מתרים אנו בבעליהן שתים ושלוש פעמים], אי ציית [אם מציית] לנו ושומר את בהמתו מלהזיק — הרי ציית [מציית] הוא, ואין אנו אומרים לו דבר. ואי [ואם] הוא לא מציית — אמרין ליה [אומרים אנו לו]: תיב אמסחתא וקבל זוזך [שב על יד האטליז וקבל את מעותיך], כלומר, שחט את העזים מיד, שכיון שכוונתך לשוחטן אין אתה רשאי להשהות נזק זה אצלך.
The Gemara comments: Rav Yosef, and some say it was Rabba, would announce: Those that ascend to Eretz Yisrael from Babylonia, bringing with them the rulings of the Babylonian Sages, as well as those that descend to Babylonia from Eretz Yisrael, bringing the rulings of the sages of Eretz Yisrael with them, all agree to the following halakha: With regard to these goats that loiter in the market until they are slaughtered and in the meantime cause damage to others, we warn their owner two or three times. If the owner of the goats heeds the warning and safeguards his animals from damaging others, then he heeds it and no further action is necessary. But if not, we say to him: Go, sit next to the butcher shop and take your money, meaning we instruct him to slaughter his goats immediately. Since he in any event intends to slaughter them, the court can force him to do so immediately. Otherwise, he cannot be forced to slaughter them as preventive measure.
הכל
(16) מתני׳ מַתְנִיתִין : אֵיזֶהוּ תָּם ואיזו מוּעָד מוּעָד זכֹּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְתָם מִשֶּׁיַּחְזוֹר בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מוּעָד שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים וְתָם ח כֹּל שֶׁיְּהוּ הַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ.:
MISHNA: Which type of ox is deemed innocuous and which is deemed forewarned? An ox is deemed forewarned in any case where witnesses testified about it that it gored on three different days. And it reverts back to its previous innocuous status from when it reverses its behavior and refrains from goring for three consecutive days; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: It is deemed forewarned in any case where witnesses testified that it gored three times, regardless of the number of days on which this behavior occurred. And it reverts back to its previous innocuous status in any case where children pet it and play with it and it does not gore them.
מתני׳: איזהו תם ואיזהו מועד? מועד שהעידו עליו ג׳ ימים, ותם שיחזור בו ג׳ ימים דברי ר׳ יהודה. ור׳ מאיר אומר מועד שהעידו בו ג׳ פעמים כו׳.
איזהו מועד כו׳ – אומר ר״י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) דסתם לן תנא דשור המועד כרשב״ג דאמר בשלש זימנין הוי חזקה לא משום דתיהוי פלוגתייהו בשור המועד דמקראי דרשינן.
שיהו התינוקות כו׳ – אף על גב דאדם אית ליה מזלא מ״מ כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו ולא בא ר״מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה כגון ע״י תינוקות וג׳ פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה אע״פ שמועיל להעדאה דה״נ אשכחן לר״ש דבשלשה פעמים הוי מועד ובחזרה בעי ג׳ ימים.
הנכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית השור בסקילה שלענין מיתה אין אומרים שיהא זה יכול לומר מה לך אצל רשותי אבל הבעלים מ״מ פטורין מן הכופר אם היה מועד כמו שיתבאר:
בהמות העומדות לשחיטה ומזיקות מתרים בבעליהם שנים ושלשה פעמים ואם הזיקו אחר כן שוחטין אותן ומודיעים אותו שיבא למכור ואע״פ שאין זה ביומא דשוקא הא בבהמות שאינן עומדות לשחיטה אין לנו רשות בכך אלא יזיקו ויזיקו והוא משלם כראוי וגדולי המחברים פירשוה אף בשלא הזיקה כל שנכנסה בשדות וכרמים ומתיראין בה שלא תזיק ואין הדברים נראין וכן יש מפרשים שאע״פ שלא נכנסה לרשות הניזק אלא שהזיקה בשיניה ברשות הרבים שהיא פטורה הרשות בידם לעשות כן הואיל ולשחיטה הן עומדות:
המשנה הששית והכונה לבאר בה שור המועד שבארנו בפרק האחר שהוא מחמשה מועדין כיצד הוא דינו ואמר על זה איזהו תם ואיזהו מועד מועד שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי ר׳ יהודה ר׳ מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ותם שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח אמר הר״ם ממשמשין ר״ל שמושכין אותו ומשחקים בו ואינם מנגחים והלכה כר׳ יהודה בפירוש שור המועד והלכה כר׳ מאיר בפירוש שור תם וכל זמן שהועד השור לנגיחה לא יחזור לתמותו עד שישחקו בו הנערים ולא יזיקם בנגיחה:
אמר המאירי איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ר״ל שהתרו בו בבעליו שלשה ימים על שלש נגיחות והוא שנגח ביום ראשון והודיעוהו והתרוהו לשמרו וחזר ונגח ביום שני והודיעוהו והתרוהו לשמרו וחזר ונגח בשלישי והתרוהו לשמרו הרי זה עושה מועד מכאן ואילך לחייבו נזק שלם בנגיחה רביעית וכופר הא אם נגח שלשה פעמים ביום אחד אפילו הודיעוהו על כל אחת בשעתה והתרוהו אין זה מועד הואיל ולא התמיד כן בימים שזה שהתמיד ביום אחד סבה היא שארעה לו ותם וכו׳ ר״ל אחר שנעשה מועד אם הוא חוזר מטבעו הרע חוזר הוא לדין תמותו ומאימתי משיחזור בו שלשה ימים שבכל יום מהם יהיו חבריו עוברים לפניו ואינו נוגחם דברי ר׳ יהודה ור׳ מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים אפילו ביום אחד ותם ר״ל וחוזר לתמותו משיהו אפילו תינוקות עוברים וממשמשין בו דרך הכעסה ושסוי ואינו נוגח ובברייתא אמרו ממשמשין בו בין קרניו:
והלכה כר׳ יהודה בהעדה וכר׳ מאיר בחזרה לתמותו ויש פוסקין בהעדה שבשלישית חייב וסוברים שזהו דעת רבא בגמ׳ ונסח הדברים מאי טעמא דר׳ יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו ברביעית רבא אמר תמול מתמול חד הוא והכי קאמר אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא חייב ומפרשים האידנא בשלישית שאם לא כן במה נחלקו ומ״מ קשה לפירוש זה שהרי רבא עצמו אמר וסתות ושור המועד כרשב״ג דאמר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא אלא עיקר הפירוש שלא נחלקו אביי ורבא אלא במשמעות דורשין ודברי רבא פירושם מתמול חד שלשום תרי אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו בשלישית האידנא חייב במה שיגח מכאן ואילך ואף לדעת מפרשים שחולקין הם בין שלישית לרביעית מ״מ הלכה ברביעית ואם מפני שקשה להם שכל מחלוקת אביי ורבא הלכה כרבא אין אנו חוששין לכך שאין עיקר מחלוקת זה שלהם שהרי נחלקו בה גדולים מהם כמו שאמרו וסתות ושור המועד הלכה כרשב״ג כמו שכתבנו וכל שאין עקר המחלוקת שלהם אינו בכלל הדברים הנזכרים על שמם וכבר העירונו בדבר זה במסכת חולין:
והתראה זו שבארנו צריך שתהא בפני בעלים ובפני בית דין:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
(24a:6) מתניתין איזהו מועד וכו׳. השתא קא מתחיל לפרש שור המועד שהזכיר במשנה ראשונה בחמשה תמין וחמשה מועדין אחר שן ורגל ושואל באיזה ענין בעינן העדאתו אי אמרינן דוקא קאמר הכתוב מתמול שלשום וכו׳ או דילמא אמרינן קל וחומר. ה״ר יהונתן ז״ל.
(24a:7) איזהו מועד אמר רבי יוסי. דהא דאמרינן בהבא על יבמתו דסתם לן תנא דשור המועד כרבי שמעון בן גמליאל וכו׳ ככתוב בתוספות. אבל שמא יש לומר דלענין חזרה קאמר דודאי לענין חזרה לא דבר כלום הפסוק. תוספות שאנץ.
(טז) שיהו התינוקות וכו׳. כתבו בתוספות ולא בא רבי מאיר למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא ודאי מועלת חזרה לרבי מאיר בשלשה ימים. וקשה מנלן דלרבי מאיר תועיל חזרה של שלשה ימים נימא דוקא חזרה של משמוש תינוקות מועלת לרבי מאיר שהיא יותר חמורה ומהו החומר שלה שהרי חזר כל כך עד שהתינוקות ממשמשין בו הלכך היא חמורה אבל חזרה של שלשה ימים לא תועיל. וי״ל אם כן היית אומר סברא הפוכה מרבי יהודה דלרבי מאיר דוקא חזרה דתינוקות מועיל ולא חזרה של שלשה ימים ולרבי יהודה חזרה של שלשה ימים תועיל ולא חזרה של תינוקות. וכי תימא אינו כך אלא לרבי יהודה כיון שתועיל חזרה של שלשה ימים שהיא קלה כל שכן חזרה של תינוקות שהיא חמורה. זה אי אפשר דאם כן היה קשה דלרבי יהודה העדאה של שלשה ימים היא דוקא ולא של שלש פעמים ביום אחד והחזרה לאו דוקא שהרי מועלת לרבי יהודה בין חזרה של תינוקות ובין חזרה של שלשה ימים ולרבי מאיר אפשר שהעדאה לאו דוקא שהעדאה של שלש פעמים תועיל וכן שכן של שלשה ימים וחזרה דוקא חזרה של תינוקות שהיא חמורה מועיל אבל חזרה של שלשה ימים שהיא קלה לא תועיל. וכי תימא נאמר שיהיה כך ובזה פליגי דלרבי יהודה העדאה שהיא נעשית בקושי על ידי שלשה ימים מסתלקת בקל על ידי חזרה של שלשה ימים וכל שכן על ידי טורח תינוקות שהיא חמורה ולרבי מאיר העדאה שהיא נעשית בקל בשלש פעמים ביום אינה מסתלקת אלא בקושי דהיינו על ידי משמוש תינוקות שהיא חמורה דוקא ולא על ידי חזרת שלשה ימים אם כן סברת התנאים שבברייתא בגמרא יהיה להיפך דלרבי יוסי העדאה שהיא נעשית בשלשה ימים בקושי היא מסתלקת על ידי משמוש תינוקות שהיא חמורה ולרבי שמעון העדאה שהיא נעשית בלא קושי דהיינו בשלש פעמים ביום היא מסתלקת על ידי חזרה של שלשה ימים שהיא קלה. אלא ודאי חזרה של תינוקות היא קלה כיון שהיא ביום אחד וחזרה של שלשה ימים היא חמורה הילכך הוצרכו התוספות לומר דלרבי מאיר תועיל חזרה של שלשה ימים דכיון דמועלת חזרה של תינוקות שהיא קלה כל שכן שתועיל חזרה של שלשה ימים. ולפי זה בגמרא נמי אתי שפיר דלרבי יוסי העדאה שהיא נעשית בקושי בשלשה ימים היא מסתלקת על ידי תינוקות שהיא קלה ולרבי שמעון העדאה שהיא נעשית בקל בשלש פעמים ביום אחד אינה מסתלקת אלא על ידי חזרה של שלשה ימים שהיא חמורה. גליון.
וזה לשון תלמידי הר״י ז״ל: שיהיו התינוקות וכו׳. פירש בתוספות דלא בא רבי מאיר למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים. וקשה מנלן. וי״ל כרבי שמעון דברייתא. וקשה לר״י דילמא כרבי יוסי הגלילי סבירא ליה וגם רבי יוסי סובר כן. וי״ל אם כן דרבי יהודה לאו דוקא שקאמר משיחזור בו שלשה ימים וגם דברי רבי מאיר לאו דוקא אבל עכשיו דרבי יהודה דוקא ויכול להיות שהתינוקות ממשמשין בו גרע משלשה ימים ודוקא הוא. ע״כ.
עוד כתבו בתוספות דהכי אשכחן לרבי שמעון דבשלש פעמים הוי מועד ולחזרה בעי שלשה ימים. וקשה מה ראיה מביאים מרבי שמעון דילמא לרבי שמעון שאינו מועיל חזרה של תינוקות שהיא קלה דין הוא שלא תועיל חזרה של יום אחד אבל לרבי מאיר שמועלת חזרה של תינוקות מדקאמר ליה רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי מאיר במועד ואם איתא דמועלת לרבי שמעון חזרה של תינוקות כמו לרבי טרפון יאמר לו רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי מאיר במועד ובתם דהא רבי שמעון מודה לו במועד ובתם אלא ודאי לית ליה לרבי שמעון חזרה של תינוקות כלל ואם כן קשה מה ראיה מביאין התוספות. וצריך עיון. גליון.
ורבינו ישעיה ז״ל כתב וזה לשונו שהתינוקות ממשמשין בו. נראה דרבי מאיר לא בא למעט דבשלשה ימים לא הויא חזרה דכל שכן הוא אלא בא להורות חזרה אחרת דסלקא דעתך אמינא דמשום תינוקות לא הויא חזרה דאדם אית ליה מזלא קמשמע לן כיון שהוא שפוי כל כך שממשמשין בו ודאי חוזר לתרבותו. ואם תאמר לשמעינן בשלש פעמים ביום אחד דהוי חזרה כמו המועדות דמסתמא כי היכי דמועיל העדאה בשלש פעמים כמו כן תועיל חזרה. יש לומר דאין לדמות חזרה להעדאה כדאשכחנא בגמרא לרבי שמעון בשלש פעמים הויא העדאה ולענין חזרה בעי שלשה ימים. ע״כ. וכן כתוב בתוספות שאנץ.
ותלמידי רבינו פרץ ז״ל כתבו וזה לשונם שיהו התינוקות וכו׳. פירוש בשביל משמוש התינוקות אינו נוגח שוורים ובכך הויא חזרה אבל אם רצה לומר ואינו נוגח את התינוקות אכתי לא הויא בכך חזרה לשוורים דאדם אית ליה מזלא ועם משמוש התינוקות רגיל הוא ליגח שוורים. ע״כ.
אבל ה״ר יהונתן ז״ל פירש דרבי מאיר פליג וסבירא ליה שיהו התינוקות ממשמשין בו כלומר אפילו יעמוד שלשה ימים עם השוורים ואינו נוגחן לא יחזור לתמותו עד שישסו אותו בני אדם בעצמן ומנסין אותו ואינו נוגחן לא תימא בגדולים דשמא ירא הוא מהם אלא אפילו תינוקות שאין ירא מהן אפילו הכי כשמשסין אותו בעצמן אינו נוגחן נמצא שהניח טבעו הרע ולמד תרבות. ע״כ.
וזה לשון הרשב״א ז״ל כל שהתינוקות ממשמשין בו כלומר בין קרניו. והכי תניא בתוספות תם שיהו התינוקות ממשמשין בו בין קרניו. ע״כ.
וזה לשון הרב המאירי ז״ל משיהו התינוקות כלומר משיהו אפילו תינוקות עוברים וממשמשין בו דרך הכעסה ושסוי ואינו נוגח. ובברייתא אמרו ממשמשין בו בין קרניו. ע״כ.
ויעויין במס׳ סנהדרין (דף טו:) שנחלקו ר״י ור״ל אליבא דר״א הסובר בזאב ארי וברדלס שכל הקודם להורגן זכה. ר״ל אמר והוא שהמיתו, ור״י אמר אע״פ שלא המיתו לפי שאין להם תרבות ואין להם בעלים. ומבואר בגמרא שם שלשיטת ר״י מי שהרגן זכה לעורן. ועלינו להסביר למה שם נהיה המזיק הפקר גמור וההורגן זכה לעורן ואילו כאן אפילו אליבא דהרמב״ם העור לבעלים.
א משנה איזהו תם ואיזו מועד? מועד — כל שהעידו בו שלשה ימים שנגח בכל יום. ושב דינו להיות תם — משיחזור בו ולא יגח שלשה ימים, אלו דברי ר׳ יהודה, ר׳ מאיר אומר: מועד — כל שהעידו בו שלשה פעמים בלי קשר למספר הימים שנגח בהם. ושב דינו להיות תם בדרך זו: כל שיהו התינוקות (הילדים) ממשמשין בו ומשחקים בו ואינו נוגח.
MISHNA: Which type of ox is deemed innocuous and which is deemed forewarned? An ox is deemed forewarned in any case where witnesses testified about it that it gored on three different days. And it reverts back to its previous innocuous status from when it reverses its behavior and refrains from goring for three consecutive days; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: It is deemed forewarned in any case where witnesses testified that it gored three times, regardless of the number of days on which this behavior occurred. And it reverts back to its previous innocuous status in any case where children pet it and play with it and it does not gore them.
הכל
(17) גמ׳ גְּמָרָא : מַאי טַעְמָא דר׳ דְּרַבִּי יְהוּדָה אָמַר אַבָּיֵי {שמות כ״א:ל״ו} תְּמוֹל חַד מִתְּמוֹל תְּרֵי שִׁלְשׁוֹם תְּלָתָא וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו אֲתָאן לִנְגִיחָה רְבִיעִית.
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda that an ox is deemed forewarned only if it gored on three separate days? Abaye said: It states in the verse: “Or if it is known that the ox was a goring ox from yesterday and the day before yesterday, and its owner has not secured it” (Exodus 21:36). This leads to the following inference: “Yesterday” indicates one day, “from yesterday” indicates two days, “the day before yesterday” indicates three days, “and its owner has not secured it”; here we arrive at a fourth incident of goring, for which the owner pays the full amount of damages.
ואמרינן מאי טעמא? אמר אביי תמול חד מתמול תרי – כלומר אלו היה כתיב תמול אינו אלא יום אחד, השתא דשינה קרא וכתיב מתמול תרי יומי נינהו, שלשום תלתא. ולא ישמרנו ונגח רביעית – נעשה מועד ומשלם נזק שלם.
גמ׳ אתאן לנגיחה רביעית – שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נ״ש אבל אשלישית פלגא נזקא הוא דמשלם.
גמרא תמול חד מתמול תרי. קשה דאמרינן בבראשית רבה איזהו יום שיש לו תמול ואין לו שלשום זה יום שני לבריאת עולם שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה. ואיכא לחלק בין תמול למאתמול בשור״ק כמו ואתמול עמי לאויב יקומם שהוא גם כן בשור״ק כלומר יום מאת יום שיש לו מול והיינו שני שהוא מול יום ראשון דלא היה שום יום ראשון. מהר״י כ״ץ ז״ל.
ב גמרא שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה במשנתנו, ששור מועד הוא זה שנגח בשלושה ימים? על מה סומך הוא את דבריו? אמר אביי: נאמר בתורה ״כי שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו״ (שמות כא, לו), וכך הוא דיוקו של הכתוב: ״תמל״ — חד [פעם אחת], ״מתמל״ (מלפני אתמול) — תרי [שנים], ״שלשם״ — תלתא [שלושה], ״ולא ישמרנו בעליו״ — אתאן [באנו, הגענו] לנגיחה רביעית שבה הוא מועד.
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda that an ox is deemed forewarned only if it gored on three separate days? Abaye said: It states in the verse: “Or if it is known that the ox was a goring ox from yesterday and the day before yesterday, and its owner has not secured it” (Exodus 21:36). This leads to the following inference: “Yesterday” indicates one day, “from yesterday” indicates two days, “the day before yesterday” indicates three days, “and its owner has not secured it”; here we arrive at a fourth incident of goring, for which the owner pays the full amount of damages.
הכל
(18) רָבָא אָמַר תְּמוֹל מִתְּמוֹל חַד שִׁלְשׁוֹם תְּרֵי וְלָא יִשְׁמְרֶנּוּ הָאִידָּנָא חַיָּיב.
Rava said: “Yesterday” and “from yesterday” are not to be expounded separately. Rather, the inference from this phrase is that “from yesterday” indicates one day, “the day before yesterday” indicates two days, “and its owner has not secured it” indicates now, the third incident of goring, as it is liable as a forewarned animal for the third goring.
רבא אמר – לא שנא כתיב תמול, ולא שנא כתיב מתמול – תרויהו חדא יומא משמע, שלשום תרי. ולא ישמרנו – אלא נגח עוד עד1 יום שלישי מכאן ולהבא נעשה מועד, וכל מה שיגח שלם ישלם שור תחת השור. ולדברי הכל נגיחה רביעית נזק שלם.
ואביי ורבא בקראי פליגי ולא בעיקר הנגיחות דבהדיא קתני: כל שהעידו בו ג׳ ימים. ועוד הלא תראה בתחלת חזקת הבתים דמותיב במתמיה בדבר ברור: אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב, הכא נמי עד שנה רביעית לא קמה ברשותיה. ופריק הכי השתא התם מכי נגח ג׳ נגיחות הוה ליה מועד ואידך כי לא נגח מאי משלם, הכא כיון דאכלה ג׳ שנים קמה ליה ברשותיה. ועוד שנינו משנה שלימה: שור שנגח את האדם ומת, מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר, וזה וזה חייבין מיתה. ואקשי׳ בגמ׳: וכי מאחר דמתם קטלינן ליה, מועד דקטל היכי משכחת לה? ופרש רבה פי׳ ודחאו רב אשי ופירש הוא כגון שסיכן ג׳ בני אדם. רב זביד אמר: כגון שהרג ג׳ בהמות ומועד לבהמה הוי מועד לאדם. הני2 בפי׳ דבתלתא זימני תם הוא ונעשה מועד ואם הרג יהרג, וזהו המועד שנסקל ומשלם הכופר ובטעמא חדא אזדו הני. ורב שמי בר אשי וריש לקיש ורב פפא ורב אחא בריה דרב איקא כולהו סבירא להו דבתלתא זמני תם הוא. ותוב גרסינן בפ׳ הבא על יבמתו: וסתות ושור המועד הילכתא כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר בהדיא לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא. והכא אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הילכתא כר׳ יהודה במועד שהרי ר׳ יוסי מודה לו. והוצרכנו לפרש כל זה שראינו במקצת פירושי רבותינו הגאונים שאמרו כי בנגיחה השלשית משלם נזק שלם וכמדומים לסופר3 עבר אגב שיטפא.
1. כן בכ״י אוקספורד. בכ״י קמברידג׳: ״ע[ו]ד״ עם סימן מעל הו׳, וצ״ע.
2. כן בכ״י קמברידג׳ ובכ״י אוקספורד. בדפוס וילנא תוקן ל: ״הרי״.
3. כן בכ״י קמברידג׳. בכ״י אוקספורד חסר: ״לסופר״.
ולא ישמרנו האידנא חייב – פי׳ בקונטרס בפי׳ ראשונה דלרבא בפעם ג׳ חייב נ״ש צ״ל לפי׳ הא דקאמר לקמן דאתו ג׳ כיתי סהדי בחד יומא דלמ״ד לייעודי תורא אייעד ומשלמין בעלים נ״ש אע״פ שלא ידעו תחלה ואינו נראה דוהועד בבעליו כתיב ואח״כ אם לא ישמרנו משלם נ״ש וברייתא דלקמן קתני דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים וא״כ אפילו למ״ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחלה וכי אתו ג׳ כיתי סהדי בחד יומא והעידו בבעלים לא ישלמו בעלים נ״ש עד נגיחה ד׳ ורש״י עצמו חזר בו משום דבריש חזקת הבתים (ב״ב דף כח. ושם) קאמר סתמא דגמרא אי מה שור המועד עד נגיחה ד׳ לא מיחייב כו׳ ופי׳ דמשמעות דורשין איכא בינייהו והר״ר עזריאל פי׳ דאיכא בינייהו דלאביי דדריש לא ישמרנו לנגיחה ד׳ לא משלם נזק שלם עד יום ד׳ דלא ישמרנו הוי יום ד׳ דומיא דתמול שלשום אבל לרבא דלא כתיב נגיחה ד׳ אפילו נגח ד׳ בג׳ חייב. וקשה למאי דפי׳ דלא משלם ברביעית נ״ש אפי׳ למ״ד לייעודי תורא אא״כ העידו בבעלים בנגיחה ג׳ דאמרינן לקמן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מא. ושם) וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ומשני כגון שהוזמו זוממי זוממין ופריך הניחא אי לייעודי תורא שפיר אלא אי לייעודי גברא בעינן מצי אמר ליה לא הוה ידענא דתוראי נגחן ולפי מה שפיר׳ אפילו אי לייעודי תורא נמי לא אתי שפיר וי״ל דלכתחילה כשהוזמו השלשה כיתות לקחו הבעלים את השור וכשבאו זוממי זוממין והעידו בבעליו בבית דין לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד׳ בעוד שהיה בבית בעליו וכמ״ד גומרין דינו של שור שלא בפניו והו״מ למפרך הניחא למ״ד גומרין אלא בלאו הכי פריך שפיר הניחא אחר ור״ת מפרש שאין נאסר על ידי גמר דין כל זמן שהוא קיים ועדיין שלו הוא עד לאחר סקילה או לאחר שחיטה והשתא אתי שפיר אפי׳ נגמר דינו ואח״כ נגח והא דקתני לקמן בברייתא נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין אע״ג דעדיין לא חייב נזק שלם מכל מקום כיון שמייעדין אותו וממילא מתחייב נזק שלם ברביעית כשהוזמו צריכין לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד׳ כשיגח אע״ג דבפרק הנחנקין (סנהדרין דף פו:) אמר עידי גניבה בנפש שהוזמו ועידי גניבה ראשונה של בן סורר אין נהרגין התם לאו משום דיכול להיות שלא יבאו לידי חיוב פטרינן להו אלא התם משום דמצו למימר להלקותו באנו ועידי גניבה בנפש שהוזמו לוקין כדפירש התם בקונטרס אבל הכא ע״כ לא באו כי אם לייעדו ולחייבו נזק שלם כשיגח נגיחה ד׳ כדמסיק ואזיל דלא מצו למימר לחיובי פלגא נזקא קאתינן א״כ אין חייבין אלו הכיתות אלא במה שעשאו מועד ואומדין כמה נפחת שורו מדמיו ולא צריכא השתא לנגיחה רביעית כלל.
ולא ישמרנו האידנא. פירש רש״י דבפעם שלישית מיחייב נזק שלם. וקשה דכל סתם התלמוד כאביי וסוגיין דשמעתין דלקמן דקאמר דאתו שלשה כתי עדים וכו׳. הרא״ש ז״ל.
ועוד תימה דהא רבא גופיה בפרק הבא על יבמתו קאמר שור המועד כרבי שמעון בן גמליאל. ומיהו שמא מחזרה דמתניתין דייק התם. תוספות שאנץ.
והרב ר׳ שלמה מדדויש פירש דאיכא בינייהו דלאביי על כרחיה מוכח מקרא דבתרי זמני לא הויא חזקה אבל לרבא מצינן למסבר שפיר דבנגיחה שלישית משלם נזק שלם דבתרי זמני הויא חזקה שהוא מועד אבל מתניתין ודאי דקתני אין נעשה מועד עד שלשה ימים סבר כרבי שמעון בן גמליאל והשתא אתי שפיר דרבא לטעמיה דאמר בפרק הבא על יבמתו דבשור המועד סתם לן תנא כרבי שמעון בן גמליאל אבל לאביי אפילו רבי מודה הכא. גליון.
וזה לשון הרב המאירי ז״ל יש פוסקין בהעדאה שבשלישית חייב וסוברים שזהו דעת רבא דאמר ולא ישמרנו האידנא חייב. וקשה שהרי רבא עצמו אמר וסתות ושור המועד כרבי שמעון בן גמליאל. אלא עיקר הפירוש דמשמעות דורשין איכא בינייהו ודברי רבא פירושן מתמול חד שלשום תרי אם מתמול שלשום במה שיגח מכאן ואילך. ואף לדעת המפרשים שחולקים הם בין שלישית לרביעית מכל מקום הלכה כאביי ואף על גב דקיימא לן הלכה כרבא אין עיקר מחלוקת זה שלהם שהרי נחלקו בה גדולים מהם כמו שאמרו וסתות ושור המועד הלכה כרבי שמעון בן גמליאל כמו שכתבנו וכל שאין עיקר המחלוקת שלהם אינו בכלל הדברים הנזכרים על שמם וכבר הערנו בדבר זה במסכת חולין. עד כאן לשונו ז״ל.
בד״ה ולא ישמרנו כו׳ וי״ל דלכתחלה כשהוזמו הג׳ כו׳ לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד׳ כו׳ עכ״ל לרבא ניחא דאי לייעודי תורא אפשר שיגח נגיחה ד׳ בו ביום שנגח נגיחה ג׳ עד שלא הספיקו לגמור דינו אבל אי לייעודי גברא ודאי דהספיקו לגמור דינו אף בנגיחה ראשונה בו ביום כשהעידו ראשונה בבעלים ולא היו משהין אותו עד לאחר הנגיחה שניה אבל לאביי לייעודו תורא נמי על כרחך כשהעידו על נגיחה ג׳ והספיקו לגמור דינו היו משהין אותו עד למחר בנגיחה רביעית א״כ בכה״ג ניחא נמי בלייעודי גברא בכל הנגיחות ואפשר דבנגיחה אחת איכא למימר הכי אבל בכל הנגיחות לית לן למימר הכי דמלתא דלא שכיחא הוא ודו״ק:
ונראה כי הואיל והריגת הזאב והארי כו׳ בידי כל אדם מדין הצלת נפשות לכן הפקירו החכמים את ממונם ואמרו שמי שימיתם יזכה בם. מאידך כאן לא הותרה השחיטה אלא לזה שעומד להיות ניזק. לכן צמצמו החכמים את ההיתר לשחיטת המזיק בלבד אך בלי זכות ממון.
עוד נ״ל שמאחר שהזאב והארי וכו׳ עומדים להרג אנשים וידונו למיתת בי״ד וייאסרו בהנאה כשור הנסקל לכן כשהתירו החכמים את הריגתן הפקיעו את ממון הבעלים כי סוכ״ס יפקיעו את ממונם מדין שור הנסקל. מאידך במזיקי ממון דעלמא אפילו יזיקו יהיה ממונם לבעלים, ובכן אף כשהתירו החכמים לשוחטם טרם שיזיקו כדי למונעם מלהזיק לא הפקירו את ממון הבעלים, ודו״ק.
משנה. ואיזו מועד כו׳. וכתבו התוס׳ כאן (ד״ה איזהו מועד) ז״ל אומר הר״י דהא דאמרי׳ בהבא על יבמתו דסתם לן תנא דשור המועד כרשב״ג דאמר בשלש זימנין הוי חזקה לא משום דתיהוי פלוגתייהו בשור המועד דמקראי דרשינן עכ״ל. וכן כ׳ התוס׳ ביבמות (דף סה. ד״ה ושור המועד) וז״ל רבי לא פליג אקרא אלא כלומר התם מתקיימין דברי רשב״ג דלא מיתחזיק אלא בתלת זמני עכ״ל. התוס׳ אומרים שגם רבי הסובר בעלמא שבשתי פעמים הוי חזקה יסכים שאין שור נעשה מועד עד שיגח שלש פעמים. כוונת התוס׳ מוסברת לאור מה שהעלינו (בשיעורים לתוס׳ דף ב: ד״ה ומלתא וכו׳) שבהעדאה ישנן שתי הלכות: א) בירור; ב) חלות שם. אליבא דרבי בב׳ פעמים יש בירור שהשור נגחן, אולם אין זה מספיק להחיל על השור שם מועד כי גזיה״כ היא שהשם מועד חל דוקא עם שלש נגיחות.
ועיין בגמרא (דף כד.) שר״מ דן ק״ו אם ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן. ואמרו לו זבה תוכיח שריחקה ראיותיה טמאה, קרבה ראיותיה טהורה. בפשטות ניתן להאמר שחלוקים בזה: אליבא דר״מ ההעדאה תלויה בבירור בלבד ובכן נוכל להסיק ע״פ ק״ו שתחול העדאה ביום א׳ שאם יגח השור ג׳ פעמים ביום א׳ מתברר יותר שהשור נגחן משור שנגח ג׳ בהמות בג׳ ימים. אך רבנן אמרו לו שבהעדאה בנוסף לבירור יש דין של חלות שם, והתורה הקפידה שהשם מועד יחול כשיגח דוקא בשלשה ימים ולא כשנגח ביום אחד. סמוכים לכך הביאו מדין של זבה שדוקא כשראתה שלשה ימים רצופים נקבעה כזבה גדולה, ואין זה מדין בירור אלא ע״פ גזיה״כ הקובעת שחלות השם של זבה גדולה זקוקה לשלשת ימים של ראיית זיבה (עיין בדף כד. בתוס׳ ד״ה הרי הוא כו׳). הוא הדין בשור המועד. התורה דורשת שיגח שלשה ימים רצופים ורק בכך חל השם מועד.
ומסתבר לר׳ יהודה שמצויות שתי ההלכות האלו של בירור וחלות שם, ולכן הצריך ג׳ ימים בין בהעדאה בין בחזרה. כשם שבהעדאה נקבעים הבירור והשם מועד ע״י ג׳ נגיחות בג׳ ימים כן בחזרה חייבים לעקור גם את הבירור וגם את השם מועד, ולכן השור חייב לחזור בו שלושה ימים. לפי הנ״ל אפשר לומר שר״מ לשיטתו בהעדאה שיש רק דין בירור ולכן סובר שסגי בג׳ נגיחות ביום אחד, וה״ה בחזרה צריך השור לחזור בו מהבירור בלבד, ומשו״ה סגי במה שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח.
ר״מ דוחה את ההשוואה מווסת לשור המועד. בתוס׳ (דף כד. ד״ה הרי הוא כו׳) ביארו ז״ל דה״ק דהתם גלי קרא דלא שייכא התם סברא של קירוב וריחוק שאין שם הטעם תלוי משום דמוחזקת בכך רואה אלא דגזיה״כ הוא דבשלשה ימים היא זבה אפי׳ אם יבא אליהו ויאמר ודאי לא תראה עוד עכ״ל. הסבר דבריהם: בזבה ליכא הלכה של בירור אלא חלות השם של זבה בלבד, ולכן זקוקה לג׳ ימים. ואילו בשור מועד לר״מ יש הלכה של בירור בלבד ולא דין חלות שם, ומשום כך סגי אליביה בג׳ נגיחות לבדן בלי ג׳ ימים.
ולקמן בסוגיא (דף כד.) מובאת דעת ר׳ יוסי שלהיות מועד צריך ג׳ ימים ולחזור בו סגי במה שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. ועל פי דרכינו נראה שר׳ יוסי סובר שמצויות ב׳ הלכות במועד: א) בירור; ב) חלות שם, ולפיכך מצריך ג׳ ימים בקביעת המועד. אך בחזרה סגי לו בתינוקות ממשמשין כי ע״י כך נעקר הבירור שהוא נגחן, ואע״פ שלא נעקרה חלות השם, שהרי לא חזר בו ג׳ ימים, עכ״ז פקע הדין של מועד. דין מועד קיים רק כששניהם הבירור וחלות השם קיימים, ומאחר שחזר בו מהבירור פטור מדין מועד, ואין צורך שיחזור בו אף מחלות השם.
תוס׳ ד״ה ולא ישמרנו. ז״ל פי׳ בקונטרס בפי׳ ראשונה דלרבא בפעם ג׳ חייב נ״ש כו׳ עכ״ל. ונראה שלא נתכוונו לומר אליבא דפי׳ ראשון שבקונטרס שלרבא נעשה מועד בב׳ נגיחות שהרי הלכה פשוטה היא בתלמוד ששור נעשה מועד בג׳ נגיחות. הרי בב״ב (דף כח.) איתא שהולכי אושא למדו דין חזקת ג׳ שנים בשדות מג׳ נגיחות בשור מועד. ועוד בתוס׳ בסוגיין (דף כג: ד״ה איזהו כו׳) ובתוס׳ יבמות (דף סה. ד״ה ושור המועד) מבואר שאפילו רבי הסובר שבב׳ פעמים הוי חזקה בכהת״כ מודה שדוקא בשלש פעמים נעשה השור מועד. וכן מרבא עצמו מוכרח כי הוא מצריך שלשה ימים עבור שלש הנגיחות, ואילו נעשה מועד בב׳ נגיחות למה צריכים שתהיה הנגיחה השלישית ביום השלישי, והרי נגיחה זו אינה קובעת את השם מועד ואינה אלא היכי תמצי כדי שישלם נ״ש. ע״כ שהמבואר בדעת רבא שהשור נעשה מועד בנגיחה שלישית ושהנגיחה השלישית היא שעת חלות השם מועד.
ונראה שרבא סובר שמאחר שחל השם מועד בנגיחה השלישית חייב לשלם נ״ש עבור נגיחה זו כי בבת אחת עם חלות דין מועד חל החיוב לשלם נזק שלם. אביי חולק עליו ולדעתו משלם רק ח״נ בנגיחה השלישית. ומסתבר שטעמו הוא כי בנוסף לשם מועד שחל בשור בשעת הנגיחה השלישית תלוי החיוב לשלם נ״ש גם בדיני שמירה של מועד וכדכתיב ״ולא ישמרנו״, דהיינו ששמירת תם ושמירה מועד מהוות שתי חלויות של שמירה שונות. רק אם הפרו הבעלים את חובת שמירת המועד מתחייבים בתשלומי מועד של נזק שלם. משו״ה בנגיחה השלישית משלמים רק חצי נזק כי חובת השמירה שהיתה מוטלת עליהם לפני הנגיחה היתה חובת שמירת תם, ועל אי - קיום חובת השמירה של תם אין לחייבם בנ״ש. ורבא סובר שמאחר שסוכ״ס היה מחוייב בשמירה אף שהיתה בתורת שמירת תם עכ״ז ביטול חובה זו יכול לחייבו בנ״ש יחד עם השם מועד שחל בנגיחה השלישית.א
אמנם מתקבל על הדעת שלרש״י אע״פ שרבא מחייב נ״ש בפעם השלישית עכ״ז לא יחייב כופר שהרי תם פטור מכופר ורק ביטול חובת השמירה דמועד מחייבת בעלים בכופר, ומאחר שבנגיחה שלישית ביטל חובת שמירת תם מסתבר שפטור מכופר. שונה דין הנזק כי עצם חלות השם של נגיחת מועד בנגיחה השלישית מחייבת נזק שלם, למרות שחובת השמירה היתה שמירת תם.
והנה בפרק חזקת הבתים (ב״ב דף כח.) דנה הגמ׳ בהשוואה בין חזקת ג׳ שנים לדין העדאה וז״ל אמר ר׳ יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה ג׳ שנים, משור המועד, מה שור המועד כיון שנגח ג׳ נגיחות נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד ה״נ כיון דאכלה תלת שנין נפק לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח. אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב ה״נ עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה, הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוי מועד ואידך כי לא נגח מאי לשלם, הכא כיון דאכלה תלת שני קיימא לה ברשותיה כו׳ עכ״ל. הרי מפורש בסוגיא שהשם מועד חל בנגיחה השלישית אלא שאינו משלם נ״ש עד פעם הרביעית. (לפרש״י הסוגיא אליבא דאביי ולא כרבא, עיין בש״מ א) ונראה כנ״ל שהטעם הוא כי רק אם הבעלים מפירים אף את חובת שמירת מועד מתחייבים הם בנ״ש (ובאמת כך היא טענת תוס׳ נגד רש״י, ומשום כך דחו את שיטתו). ונראה שההו״א של הסוגיא שם סברה שמכיון שביטול השמירה של מועד מחייב נ״ש בנגיחה הרביעית יוצא שדין המועד אינו חל עד הנגיחה הרביעית שאז משלם נ״ש. לכן אף חזקת שדות חלה בשנה הרביעית. והגמרא דוחה שאין זה נכון כי השם מועד בשור חל בנגיחה השלישית וביטול חובת השמירה של מועד אינה אלא תנאי בעלמא לחייבו נ״ש בפעם הרביעית ולכן בחזקת שדות מספיקה בשלש שנים ולא יותר.
בא״ד והר״ר עזריאל כו׳ עכ״ל. לפום ריהטא אליבא דר׳ עזריאל הביאור במחלוקת אביי ורבא הוא שלדעת אביי שהנגיחה הרביעית הוזכרה בפסוק גם היא קובעת את חלות השם של מועד בשור. בהתאם לכך צריכה הנגיחה להיות ביום רביעי כי כל נגיחה שקובעת את חלות השם של מועד בשור צריכה להיות ביום אחר. ולפי רבא רק שלש הנגיחות הראשונות קובעות את השם של מועד, ולפיכך מצריך שתהיינה בשלשה ימים, ואילו הנגיחה הרביעית שאינה קובעת את השם של מועד יכולה להיות אף ביום השלישי. יוצא לפי״ז ממש ההיפך ממה שפירשנו אליבא דרש״י, דהיינו שלפי הרר״ע אליבא דאביי אומרים ששם מועד וחיוב נ״ש של מועד באין כאחת (בשעת הנגיחה הרביעית). ואילו לרבא אין אומרים באין כאחת אך השם של מועד חל בנגיחה שלישית, ואעפ״כ אינו משלם נ״ש עד הנגיחה הרביעית. מאידך אליבא דרש״י הסברנו שלרבא השם מועד חל בבת אחת עם החיוב של מועד לשלם נ״ש בנגיחה שלישית, ולאביי השם מועד חל בנגיחה שלישית והחיוב לשלם נ״ש כמועד חל בנגיחה הרביעית.
אך בפשטות קשה על ביאור זה שהרי לא מצאנו בכהת״כ מ״ד שחזקה חלה בארבע פעמים, ולפי ביאורנו יוצא אליבא דאביי שהנגיחה הרביעית שוה לשלש הראשונות וע״י כל ד׳ הנגיחות ביחד נעשה השור מועד, והדין צ״ל בכהת״כ שהחזקה חלה בד׳ פעמים ולא בב׳ או ג׳ פעמים, ושיטה כזו לא שמענו.
לפיכך נראה לומר שגם לאביי השור מוחזק לנגחן בשלש פעמים שחל בו דין מועד בכדי שחובת שמירת המועד תחול על הבעלים, וכמו״כ בכהת״כ אמרינן שבשלש פעמים הוי׳ חזקה. אך אביי סובר שכדי שהבעלים יתחייבו בנזק שלם עליהם לבטל את חובתם לשמור את המועד. דוקא עקב ביטול חובת השמירה של מועד חל החיוב של מועד לשלם נזק שלם, ועד שלא ביטלו הבעלים את חובת שמירת מועד לא נגמרה חלות הדין של מועד בשור. אין ביטול השמירה הזאת לדעת אביי היכי תמצי בעלמא אלא חלות דין הגומרת את חיוב המועד לשלם נ״ש, ולכן צריך להיות ביום רביעי לעצמו ולא בג׳ ימים הראשונים. על זה חולק רבא כי לדעתו ההעדאה בשור להקרא נגחן נקבעת בג׳ ימים ראשונים ואין ביטול שמירת המועד בפעם הרביעית אלא היכי תמצי בעלמא ואינה חלק מעצם ההעדאה, ומשום כך אף הנגיחה הרביעית יכולה להיות ביום השלישי ואינה צ״ל ביום הרביעי.
ודומה שהפירוש האחרון מוכרח לאור הסוגיא דלקמן בג׳ כתות עדים שעדות אחת הן להזמה. הנה אליבא דאביי על פי ביאורנו הראשון אינו משלם נ״ש עד הנגיחה הרביעית שכן אז חל השם של מועד, ובכן קשה שבדין היה שארבע כתות עדים תצטרפנה להזמה ולא ג׳. אך לפי ביאורנו השני ניחא, כי גם לאביי חל השם של מועד בשור בפעם השלישית, שהרי אז נקבע שהשור נגחן. אמנם יש צורך בנגיחה רביעית כדי שיחול החיוב של מועד לשלם נזק שלם, כי בפעם הרביעית ביטלו הבעלים את חובת שמירת המועד, ודוקא בביטול זה חייבים לשלם נ״ש. והואיל והשם מועד בשור נגמר בג׳ נגיחות, ונפסק בב״ד שבפעם הבאה יתחייבו הבעלים נ״ש אם יבטלו את חובת שמירת מועד החלה עליהם, שפיר נחשבות שלש הכיתות הראשונות של העדאה כעדות אחת לענין הזמה, שהרי על ידם נקבע השם של מועד בשור אע״פ שגמר ההעדאה לענין חיוב נ״ש נעשה בפעם הרביעית.
בא״ד. ולפי מה שפירשנו אפילו אי לייעודי תורא נמי לא אתי שפיר כו׳ עכ״ל. לכאורה שיטת מ״ד לייעודי גברא שונה משיטת מ״ד לייעודי תורא. למ״ד לייעודי גברא המעשה העדאה בב״ד הוא מעצם העדאת השור ולפיכך מחייב שיעידו בבעלים בג׳ ימים נפרדים ולא ביום אחד. ולפיכך ההעדאה חייבת להיות העדאה ממש המזהירה את הבעלים למעשה לשמור את שורו כי ביטול הזהרת הב״ד ע״י הבעלים מהווה חלק מגופה של העדאת השור. בהתאם לכך באופן של זוממי זוממין שההעדאה לא הזהירה את הבעלים בפועל ולמעשה, כי הוזמו העדים הראשונים בשעת עדותם ובכן הבעלים לא האמינו להעדאת העדים, לכן לא היתה חלות דין העדאת הבעלים כדי לחייבם בדין נ״ש. מאידך למ״ד ליעודי תורא שלש הנגיחות עצמן קובעות את חלות הדין של מועד אך יש תנאי בעלמא שאחרי הנגיחה השלישית יעידו הב״ד בבעלים, ורק בכך חייבים לשלם נ״ש בפעם הרביעית. ובכן י״ל באופן של זוממי זוממין, למרות שבשעת ההעדאה לא האמינו הבעלים בהעדאה, עכ״ז אחרי שהוזמו זוממי זוממין ואיגלאי מילתא למפרע שבשעתה היתה העדאה נכונה בב״ד, הבעלים חייבים, כי סוכ״ס נתקיים התנאי שיעידו בו עדים בבי״ד. ברם התוס׳ לא ניחא להם בחילוק זה ותירצו מה שתירצו.
בא״ד. עידי גניבה בנפש שהוזמו ועדי גניבה ראשונה של בן סורר אין נהרגין התם לאו משום דיכול להיות שלא יבאו לידי חיוב פטרינן להו אלא התם משום דמצו למימר להלקותו באנו כו׳ אבל הכא ע״כ לא באו כי אם לייעודו ולחייבו נזק שלם כשיגח נגיחה ד׳ כדמסיק ואזיל דלא מצו למימר לחיובי פלגא נזקא קאתינן עכ״ל. לכאורה י״ל שכאן מדובר ״דקמרמזי רמוזי״ המוכיח שלחייב נ״ש באו ואילו שם לא היתה רמיזה ברורה. וכן העלו התוס׳ במס׳ סנה׳ (דף פו: ד״ה קמ״ל רמיזה לאו כלום הוא) וז״ל בפ״ב דב״ק גבי לייעודי תורא ולייעודי גברא דמסקינן התם אלא דקא מרמזי רמוזי לא דמי לרמיזה דהכא דהתם מיירי ברמיזה חשובה שבכל השלשה ימים באו אלו עם אלו וקא מרמזי אבל הכא ברמיזה גרועה איירי דלאו מילתא היא עכ״ל.
ברם בתוס׳ שם (דף פו: ד״ה גניבה אתחלתה דמכירה היא) כתבו פירוש אחר וז״ל וי״ל דקסבר חזקיה דגניבה לחודה קיימא כמו עידי קדושין ועידי ביאה ואע״ג דמיירי באתרו ביה מדמקטלי לר׳ יוחנן מ״מ לא שייך בהו חיוב מיתה ואפשר דלחזקיה לא בעי התראה ולר׳ יוחנן בעי עכ״ל. ביאור דבריהם שכשם שבזנות אשת איש הביאה עצמה מחייבת ולא הקידושין, ולפיכך עדי הביאה שהוזמו חייבים ועדי הקידושין שהוזמו פטורים, הוא הדין בגניבת ומכירת נפש. המחייב מיתה בגונב נפש ומכרו הוא המכירה אך יש תנאי שימכור אדם גנוב, ולכן עדי הגניבה פטורים ועדי המכירה לבדם חייבים. ודומה לבן סורר ומורה שהמחייב מיתה הוא האכילה האחרונה לבדה, ומשום כך העדים שהעידו על האכילה הראשונה בבן סורר ומורה והוזמו פטורין ממיתה. ואילו בנגיחות שלש הנגיחות ביחד משוות שור מועד, ובעצם הגדתן איפוא כלולה העדאת השור להשוותו מועד ואם רמזי מרמזי חייבים. מאידך בגונב נפש ומכרו או בבן סורר ומורה אפילו העדים מרמזי רמוזי והוזמו הראשונים פטורים והאחרונים לבדם חייבים.
ויש לבאר את החילוק הזה כי כשמדובר בשור מועד ובנגיחותיו, מסתבר שכל הנגיחות שוות וכולן ביחד משוות אותו למועד דמאי אולמה האי נגיחה מהאי נגיחה. אולם בגונב נפש ומכרו ובבן סורר ומורה מדובר בחיוב גברא וברשעותו המחייבתו מיתה, ולכן ניתן להבדיל בין מעשה העבירה הראשונה שעשה לבין מעשה העבירה השניה שעשה ולומר שהעבירה הראשונה חייבתו מלקות ותו לא, והעבירה השניה לבדה חייבתו מיתה. בנוגע לגברא ולחטאיו י״ל שהעבירה השניה חמורה יותר ומחייבת בעצמה את המיתה ואילו העבירה הראשונה קלה יותר ומחייבת רק מלקות ולא מיתה כלל, וסברא נכונה היא.
בא״ד. אין חייבין אלו הכיתות אלא במה שעשאו מועד ואומדין כמה נפחת שורו מדמיו ולא צריכא השתא לנגיחה רביעית כלל עכ״ל. נראה שהדיעה הראשונה נמנעה מתשובה זו כי פחיתת דמיו אינה חלות בעצם גמר דינו להיות שור מועד, אלא משנקרא מועד ממילא ודרך אגב נפחת מדמיו אצל המוכרים וקונים בשוק. ולכן אין זאת בכלל דין כאשר זמם.
ויתכן דתשובת הא״נ חולקת אף על הדיעה הראשונה שאמרה שהג׳ כיתות הראשונות חייבות לשלם עבור התשלומין שבנגיחה הרביעית וסוברת שכשם שבגונב נפש ומכרו ובבן סורר המעשה הראשון תנאי בעלמא הוא והמעשה האחרון לבדו קובע את החלות הוא הדין בשור מועד ששלש הנגיחות הראשונות כתנאי הן לחדש את השם של מועד, והנגיחה הרביעית לבדה מחייבת נזק שלם ולכן חובת כאשר זמם עבור התשלומין בנ״ש בנגיחה הרביעית אינה חלה על שלש כתות הראשונות, וצ״ע בזה.
א. אליבא דהסבר זה יוצא שחלוקים אביי ורבא האם עיקר המחייב דנזקין הוא ביטול חובת השמירה או מעשה הנזק של השור. עיין בשיעורים (דף נה: במשנה, דף נו. ד״ה תחילתו בפשיעה, דף נו: בסוף תוס׳ ד״ה פשיטא, ולעיל דף ב. בשיעור הראשון בחיוב אדם המזיק).
ואילו רבא אמר: ״תמל״ ״מתמל״ אין דורשים לשתי דרשות, אלא הכוונה היא ליום חד [אחד], ״שלשם״ הוא תרי [שני ימים], ״ולא ישמרנו״ פירושו האידנא [עכשיו] בנגיחה השלישית, ואז הוא חייב.
Rava said: “Yesterday” and “from yesterday” are not to be expounded separately. Rather, the inference from this phrase is that “from yesterday” indicates one day, “the day before yesterday” indicates two days, “and its owner has not secured it” indicates now, the third incident of goring, as it is liable as a forewarned animal for the third goring.
הכל
(19) ור״מ וְרַבִּי מֵאִיר מ״ט מַאי טַעְמָא דְּתַנְיָא א״ר אָמַר רַבִּי מֵאִיר
The Gemara asks: And what is the reason for the opinion of Rabbi Meir, who does not determine the forewarned status of an ox by the number of days on which the animal gored but simply by the number of times? As it is taught in a baraita that Rabbi Meir said:
ושואלים: ור׳ מאיר שאינו תולה את ההעדה בימים אלא במספר הפעמים שנגח, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר׳ מאיר:
The Gemara asks: And what is the reason for the opinion of Rabbi Meir, who does not determine the forewarned status of an ox by the number of days on which the animal gored but simply by the number of times? As it is taught in a baraita that Rabbi Meir said:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.